13. האפשרות לתקוף כתב ויתור במסגרת הליך משפטי, או לבקש את ביטולו על יסוד טענה של פגם בכריתה, מעוררת קושי אינטואיטיבי. בבסיסו של כתב ויתור עומדת השאיפה למנוע התדיינויות משפטיות, על כל הכרוך בכך, והתדיינות נוספת לגבי תוקפו של כתב הוויתור או היקפו מסכלת את מטרתו של כתב הוויתור. דהיינו, לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה חוזית, ורצונם המשותף הוא למנוע הליכים משפטיים עתידיים, יש קושי בכך שאחד מהם יחזור ו"יגרור" את חברו לבית המשפט. לכאורה אין לדבר סוף, ותוצאה זו פוגעת בסופיות הפשרה, בוודאות המשפטית וכמובן גם באינטרסים של הנתבע (ראו והשוו: ע"א 10674/07 חומסקי נ' קרן גמלאות של חברי דן בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה יט (2.8.2010); רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 60 (2003); ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714, 720 (1989)).
למרות זאת, אין מנוס מן המסקנה שלפיה כתב ויתור אינו סוף פסוק ומעמדו אינו דומה ל"צו חוסם" שמונע מלכתחילה את הגשת התביעה. אילו כתב הוויתור עצמו היה חסין מתביעות, היינו מגיעים למצב שבו לא ניתן לברר אם הוויתור על זכות התביעה נעשה כדין ומרצון. חשש זה, מפני שלילת זכות הגישה לערכאות לגבי העילה המהותית, גובר על יתר השיקולים והחששות מפני הליך משפטי מיותר והטרדת הנתבע. בנוסף, כלל שמקנה חסינות מוחלטת לכתב ויתור, מעורר חשש מפני פגיעה בלתי הפיכה בזכות הגישה לערכאות. כלל כזה, אם היה מתקבל, היה חל באופן גורף, בין אם הפגיעה בזכות הגישה לערכאות היא מוצדקת ובין אם לאו, מבלי שניתן יהיה לברר את הסוגיה. לעומת זאת, האפשרות להעלות טענות נגד תוקפו והיקפו של כתב ויתור, אמנם פוגעת בנתבע, אך פגיעה זו ניתנת לתיקון, למשל באמצעות חיוב התובע בהוצאות משפט.
לסיכום, שני טעמים תומכים באפשרות להעלות טענות נגד תוקפו של כתב הוויתור: עוצמת האינטרסים המתנגשים, וההיתכנות של ריפוי הפגיעה.
14. מסקנה: כתב ויתור, כשלעצמו, אינו חסין מפני טענות משפטיות-חוזיות נגד תוקפו המשפטי. ככל חוזה, כתב ויתור נתון לפרשנות, ניתן להעלות כלפיו עילות חוזיות שונות, ובין היתר חוסר תום-לב, טעות והטעיה, וכן עושק וכפיה. למעשה, מסקנה זו היא כמעט מובנת מאליה, והדיון התעורר בעיקר בשל הנוסח הרחב של כתב הוויתור במקרה דנא (בפסיקה ניתן למצוא דוגמאות רבות לדיון בטענות חוזיות נגד כתבי ויתור: טענה להטעיה נדונה, לצד עילות נוספות, בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533 (1986) (להלן: עניין רבינוביץ) ובע"א 4667/08 הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ [פורסם בנבו] (15.2.2011); טענת עושק נדונה בע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי [פורסם בנבו] (19.11.2007); כפיה נדונה בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994), ע"א 2299/99 שפייר נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213, 238-234 (2001) וע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769, 791-787 (2003); וכן ראו ע"א 9207/04 כמיסה נ' גרטלר [פורסם בנבו] (14.8.2008); ע"א 4644/91 משה כובשי חברת הובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מט(1) 617, 624-622 (1995)).