290. כתבי בי-הדין אליהם הפנתה פז אינם "הודאת בעל דין" בכך שלפז זכות להאריך את חכירת המשנה ב- 49 שנים נוספות. כתב בית הדין היחיד בהליך המאוחד בו נפלה שגגה, כך לפי דברי עו"ד ויטנברג, הוא ת/65 והוא נחקר ארוכות בעניין. גם באותו מסמך אין הודאה מפורשת במה שמבינה ממנו פז. כעולה מחקירתו של עו"ד ויטנברג ומעדותו של אליהו, הוא לא היה מודע לכך שהוא מודה בקיומה של אופציה להארכת חכירת המשנה בעת מתן האמרות. כעולה מניתוח האמרות, לא ברור מתוכן שהן הודאה בקיומה של אופציה כאמור, וזאת מתוך בחינת מלוא האמרה. על כן, אני דוחה את טענת פז בדבר הודאת בעל דין בקיומה של אופציה להארכת חכירת המשנה ל- 49 שנים נוספות. עתה אעסוק בטענת "מעשה בית דין".
291. לטענת פז, ממן מנועים ומושתקים מלהעלות טענות בסוגיית האופציה מחמת קיומו של מעשה בית דין. כלל זה נועד לייעל את הדיון המשפטי, למנוע הכרעות סותרות והתמשכות ההליכים ולמנוע הטרדת בעל דין בהתדיינויות חוזרות ונשנות. לכלל זה שתי פנים: השתק עילה, שחל כאשר התביעה הוכרעה בעבר בין בעלי הדין על ידי בית משפט מוסמך; והשתק פלוגתא, "...אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות" (ראו: ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) (2) 561, 584 וראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך משפטי (1991); רע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] (23.2.2006)).
292. פז מפנה לסעיף 12 לפסק הדין שניתן בתביעת האכיפה הראשונה (ת/23) וטוענת כי לפיו נדחו טענותיו של ממן בנוגע לתוקפה של המערכת ההסכמית, ונקבע בין השאר כי בהתאם לחוזה המסגרת ת/1, תנאי חכירת המשנה של פז זהים לתנאי החכירה של אליהו עצמו. זה כתוב גם בהסכם עצמו, אלא שכפי שקבעתי לעיל, יש הבחנה בין תקופת החכירה לבין תנאי החכירה.
293. סעיף 12 קבע: "על פי הסכם המסגרת התחייב ממן להחכיר בחכירת משנה את המגרש לפז לתקופה של 49 שנה מיום רישום החכירה על שמו בתנאים זהים לתנאים בשטר החכירה לטובתו בשינויים המחויבים לפי העניין...". אלא שקודם לכן, ברישא סעיף 12, נכתב כי "הרקע לתביעות הנדונות בפסק דין זה הוא מערכת חוזית שנועדה להעמיד לנכה, אליהו ממן, אמצעי שיקום בגדר ענף תחנות התידלוק שהנו חלק מענף ושוק הדלק. עניין זה עולה ברורות מהאמור בהסכם המסגרת עצמו...". הסעיף עליו מנסה פז להסתמך אינו "הכרעה שיפוטית" המהווה מעשה בית דין, אלא סקירה עובדתית של הוראות הסכם המסגרת שעליהן אין מחלוקת. כל שמצוין בפסק הדין הוא מה שנכתב בסעיף 6 להסכם המסגרת.