23. לסיכום הסוגיה יפים דבריהם של המלומדים ג' שלו וא' צמח (שלו וצמח דיני חוזים 511): "הנה כי כן, גם על פי הלכת אפרופים והפסיקות שהלכו בעקבותיה, חזקה היא כי אומד דעת הצדדים עולה מלשונו הברורה של החוזה ועומדת בעינה הקביעה העקרונית כי לשון החוזה תוחמת את גבולות הפירוש ואינה מאפשרת ליתן לחוזה פירוש שאינו מתיישב עם לשונו. יתר על כן, גם לאור הלכת אפרופים ובעקבותיה עומדת בעינה החזקה הטבועה ב"כלל הזהב" ולפיה הצדדים התכוונו למשמעותן הרגילה, הטבעית והמתבקשת של המלים שבהן השתמשו".
מן הכלל אל הפרט:
24. מקום שלשון החוזה ברורה, יהא זה חריג, קיצוני וכמעט שאומר בלתי אפשרי, לקבוע כי כוונת הצדדים הייתה מנוגדת באופן חזיתי לנוסח עליו הוסכם במסגרת החוזה שנחתם וכך בדיוק מבקשת היפו לטעון בענייננו.
לשון החוזה קובעת באופן ברור כי יקום מחויבת לשלוח להוט מכתב דרישה, ומיד בסמוך לכך מתוחמת אחריותה של יקום למשלוח מכתב זה, הא ותו לא. ולמניעת ספק הובהר על דעת שני הצדדים "ברחל בתך הקטנה" כי:
"אין באמור בסעיף זה כדי להטיל על המשכיר חובת לפקח ו/או למנוע מכירת מזון ומשקאות כאמור על ידי הוט".
לשון החוזה ברורה וחד משמעית וממנה עולה, כי ליקום אין כל אחריות על כך שדלתות חדרי האוכל של הוט אכן ייסגרו בפני הקהל הרחב הלכה למעשה.
25. הרבה מעבר לצורך, אעיר במאמר מוסגר, כי גם כאשר נדרשתי לנסיבות שאפפו את כריתת החוזה, לא מצאתי בהן כל ראייה לכך שההסכם בין שני הצדדים הכיל מחויבות מצדה של יקום לסגירת דלתות חדרי האוכל של הוט בפועל, בניגוד ללשונו הברורה של החוזה שנחתם. ודוק, איני קובע כי היפו לא קיוותה שכך יקרה וכי היא לא סמכה בדעתה שחדרי האוכל אכן ייסגרו בפני כלל מבקרי הפארק. ואולם, ככל הנראה היפו שיערה בדעתה בטעות, כי להבטחת תוצאה זו, די במכתב הדרישה שתשלח יקום לחברת הוט.
מסתבר, כי השערה זו הופרכה במבחן המציאות. בין כך ובין כך, היפו לא דאגה להבטיח את מימוש תקוותה זו באופן משפטי אכיף כפי שכבר כתבתי לעיל, ומצב כזה לא ניתן לשינוי בדיעבד.
26. אבקש לחדד נקודה נוספת לעניין פרשנות החוזה שבפניי:
כאשר מבקשים אנו להתחקות אחר אומד דעת הצדדים, מכוונים אנו אל דעתם המשותפת של שני הצדדים בעת כריתת החוזה. גם אם ניווכח כי לאחד הצדדים הייתה כוונה שונה מחברו, אך זו לא קיבלה משמעות חיצונית ואובייקטיבית, לא תהיה לה השלכה על פרשנות החוזה אשר בו התחייבו שני הצדדים החתומים. "אומד הדעת שמדובר בו בסעיף 25(א) הוא אומד דעתם ״של הצדדים". מכאן שתהליך הפירוש נעשה באמצעות התחקות אחר כוונתם המשותפת של שני הצדדים כאחד. כוונתו או אמונתו הסובייקטיבית של צד אחד לחוזה, שלא מצאה ביטוי אובייקטיבי -חיצוני בחוזה, אינה מובאת בחשבון בתהליך הפירוש" (שלו וצמח דיני חוזים 494, וראו הפסיקה המופיעה בה"ש 27 שם).