אין מניעה, לדבריה, לכלול במסמכי יסוד של החברה הוראה המחייבת את החברה להכריז על דיבידנד כאשר יהיו רווחים. הוראה מעין זו ניתנת לאכיפה על פי עקרונות
--- סוף עמוד 34 ---
חוזיים רגילים, בהיות מסמכי היסוד חוזה בין החברה לבעלי המניות ובינם לבין עצמם.
"לפי גישה זו, בעל מניות שלא דאג שתכלל בחוזה, שהוא צד לו, הוראה המחייבת חלוקת דיבידנד, לא רק שאין לו זכות משפטית לקבלו, אלא שאין להכיר גם בציפייה לגיטימית שלו לקבל דיבידנד במצב זה. בעלי השליטה בחברה רשאים להחליט שאין הם רוצים להוציא את רווחיה ויש בכוונתם להמשיך להשקיעם בחברה, בלי שהדבר יחשב קיפוח המיעוט" (כרך ב' עמ' 148).
עוד נאמר, כי העדר הכרה באי חלוקת דיבידנד כעולה כדי קיפוח צריך להתקיים גם במקרה בו בעלי מניות הרוב נהנים מרווחי החברה בדרך של משיכת שכר בתוקף היותם נושאי משרה ואילו המיעוט, שאינו משמש כנושא משרה בחברה, אינו נהנה מרווחים.
"אדם, הרוכש בחברה מניות מיעוט שאינן מזכות אותו לשמש בה נושא משרה ואינו נהנה עקב כך משכר, אינו בגדר מקיפוח משום שלא היה בסיס לציפייתו לקבל רווחים". (עמ' 150).
עם זאת, רשאי בעל מניות לטעון טענת קיפוח אם היא מתבססת על כך שנושאי המשרה בחברה מרוקנים את רווחיה במסווה של שכר, כאשר סכומי השכר עולים על המקובל במשק ואינם אלא חלוקת רווחים לבעלי מניות הרוב בכסות של שכר של נושאי משרה.
בספרה דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך ב) נאמר ע"י א. חביב – סגל כי כאשר מצטברים בחברה רווחים, קברניטי החברה יכולים להחליט על חלוקתם כדיבידנד. החברה יכולה אך אינה חייבת לחלק את רווחיה כדיבידנד:
"בעלי המניות אינם זכאים למועד פרעון קבוע מראש של התשואה על השקעתם. עד רבה, רווחי החברה נצברים לטובתה של הישות המשפטית, ורק אם זו מחליטה על חלוקת דיבידנד, יעברו הרווחים מכיסה של החברה לכיסיהם של בעלי המניות" (עמ' 329).
גם חביב-סגל מסבירה כי עקרון זה הוא דיספוזיטיבי וכי החברה יכול לקבוע בתקנון חובת חלוקת דיבידנד כל אימת שמצטבר רווח בחברה.
גם אז תהיה החלוקה חייבת לעמוד במבחנים של שמירת ההון.
--- סוף עמוד 35 ---
על מנת להתייחס בסדר מסויים לטענות הכלליות של המבקשים בהקשר לאי חלוקת הדיבידנד, נראה כי ראוי לדון קודם כל בשאלת הציפייה הלגיטימית של המבקשים לחלוקת הדיבידנד, כפי שנטען על ידם בסעיף 53 לסיכומים.
אין מחלוקת כי תקנון החברה השאיר לשיקול דעת החברה את נושא חלוקת הדיבידנד.