בעניין אדלר אף נקבע כי לא בכל מקרה בו קיים קיפוח חייב בית המשפט להעניק סעד להסרת הקיפוח: "לא כל אימת שקיים קיפוח, חייב בית המשפט להעניק סעד להסרת הקיפוח. לא בכדי בחר המחוקק, בהתייחסו להענקת הסעד המבוקש, להשתמש במילים 'רשאי בית המשפט' בלשון סעיף 191 לחוק החברות ולהקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב בעניין זה... לא זאת אף זאת, יש לזכור כי סעד להסרת הקיפוח הינו סעד מן היושר... ככל סעד מן היושר, וכפי שצוין בקצרה לעיל, סעד זה לא יוענק למי שנהג שלא בתום לב או הגיש את בקשתו לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים... ניתן גם להעלות על הדעת שורה של תרחישים נוספים שבהם ישקול בית המשפט שלא להעניק סעד על אף שהשתכנע כי אכן היה קיפוח בפועל: כאשר, לדוגמא, אין בנמצא סעד מתאים שבכוחו הן להסיר את הקיפוח והן למנוע פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות בעלי מניות אחרים או כאשר הקיפוח הינו שולי וזניח" (ראו ס' 72 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר).
במקרה שלפני אין להעניק לתובע סעד בגין קיפוח. כפי שנראה להלן, לתובע לא קמה עילת קיפוח בגין אף אחת מטענותיו כנגד הנתבע; לא באשר להשתתפות הנתבע בישיבות יאסו כנציג החברה, לא באשר לאי מסירת מידע לתובע ומידורו מתהליכי קבלת ההחלטות בחברה וביאסו, ולא באשר לכל פעילות של הנתבע לחוד או יחד עם בעלי המניות של יאסו, לרבות ההחלטה בעניין חלוקת הדיבידנד ביאסו.
ב. טיבה של החברה כחברת מעטים והציפיות הלגיטימיות של התובע כבעל מחצית מהמניות
חברת מעטים
--- סוף עמוד 13 ---
לצורך הדיון בטענות הקיפוח של התובע יש להידרש לסוגית טיבה של החברה. לטענת הנתבע, בשל גודלה של החברה והקשרים החבריים שעל יסודם הוקמה, החברה היא חברת מעטים, המהווה "מעין שותפות". לכך, על פי הספרות אליה הפנה הנתבע בסיכומיו, נודעת השלכה על ציפיותיו הלגיטימיות של בעל מניות בה, ומשכך, גם על השאלה אם התנהלות מסוימת כלפיו עולה כדי קיפוח המיעוט בחברה, אם לאו.
גם התובע היפנה בכתב התביעה לפסיקה בדבר חובות האמון המוגברות במקרים של חברות פרטיות קטנות שיש לראות בהן כ"מעין שותפות" והן מתנהלות תוך אמון הדדי.
מן האמור לעיל עולה כי לפחות בעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים. החברה היא אכן חברה קטנה ביותר; התובע והנתבע הם בעלי המניות היחידים בחברה המחזיקים בה בחלקים שווים (50% ממניות החברה כל אחד) ושניהם מכהנים כדירקטורים בחברה. נראה כי הפעילות בחברה, לפחות בתקופה שקדמה לסכסוך בין הצדדים, הושתתה על יחסי אמון בין הצדדים. כך עולה, למשל, מהעובדה שלא נחתם הסכם בעלי מניות בחברה (ס' 16 לתצהיר התובע); מכך שהחלטות התקבלו על ידי הצדדים ללא עיגונן בהסכמים בכתב ולא במסגרת ישיבות דירקטוריון מסודרות (ראו חקירתו הנגדית של התובע בעמ' 11 לפרוטוקול); מכך שעד לנסיעתו של התובע לחו"ל הסכימו הצדדים כי התובע ישתתף כדירקטור מטעם החברה בישיבות הדירקטוריון של יאסו; עוד הסכימו הצדדים כי מקום מושבה של החברה יהיה בביתו של הנתבע (ס' 17-18 לתצהיר התובע).