בנסיבות אלה, במהלך הדיון שהתקיים לפנינו סברנו כי יהא זה צודק וראוי לסיים את ההליך על דרך הפשרה – כך שהמערערים יזכו לפדיון חלקי של שווי הנכסים, כנגד הצהרה על בטלות ההסכמים. המערערים הודיעו כי הם נכונים לפשרה ברוח זו, ואולם האפוטרופסות, לאחר ששקלו את העניין, הודיעו כי לדידן "אין זהו התיק הנכון, המתאים והראוי להסדר פשרה מכל סוג שהוא". אין אפוא מנוס מהכרעה בערעור ובערעור שכנגד; כאשר עיקר הדיון יוקדש לערעור מטעם המערערים.
17. "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה" (סעיף 1 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה)). בשונה מצוואה, מתנה היא עסקה המשתכללת על ידי הצעה וקיבול – "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה" (סעיף 2 לחוק המתנה); ולכן מדובר בחוזה לכל דבר ועניין. בהתאם, אך מובן מאליו שעל נושאים שלא הוסדרו בחוק המתנה יש להחיל את דיני החוזים, לרבות הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 בנוגע לאופן קשירת החוזה, בטלותו והזכות לביטולו (להלן: חוק החוזים; ראו: ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, לו(4) 57, 61-60 (1982); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, נב (2) 582, 595 (1998) (להלן: עניין בראשי); מרדכי א׳ ראבילו פירוש לחוקי החוזים: חוק המתנה, תשכ״ח-1968 33-30 (מהדורה שנייה, 1996) (להלן: ראבילו)).
בענייננו, עיקר המחלוקת מתמצה בשאלה אם המשיבה גמרה בדעתה להתקשר בהסכמי המתנה והתוספת להם – ומן המפורסמות הוא כי יסוד "גמירת הדעת" הוא תנאי עיקרי ויסודי ליצירת חוזה (סעיפים 1 ו-2 לחוק החוזים; גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 159 (מהדורה רביעית, 2019)); ובהיעדרו, לא משתכלל בין הצדדים הסכם מחייב. המבחן לקיומה של גמירת דעת הוא ככלל אובייקטיבי-חיצוני, כך שהדגש מושם על הגילוי החיצוני של ההסכמה באופן שהיא מובנת לאדם הסביר, וכפי שהיא נלמדת ממכלול נסיבות העניין – לרבות התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו; (עניין בראשי, עמ' 599).
18. המבחן האובייקטיבי כוחו יפה גם מקום שמדובר בעסקת מתנה, אולם מאחר שמתנה היא במהותה חוזה חד צדדי – אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחת אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה (ראו: ע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל, פסקה ח(5) (5.8.2007); עניין בראשי, עמ' 598-597; וכן ראו והשוו: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, מח(3) 705, 722 (1994)). במובן זה, נראה כי בעסקת מתנה מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת – כך שנדרש לוודא כי המתנה ניתנה ברצון חופשי ומתוך הבנה מלאה (ראו: עניין בראשי, עמ' 602-601; ראבילו, עמ' 37). ויוער כי אין באמור כדי להמעיט מן הכלל שלפיו כל אדם מוחזק ככשר להתקשר בחוזה בהתאם לסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית; אלא אך להבהיר כי כאשר מדובר בחוזה מתנה, הבחינה של יסוד גמירת הדעת צריך שתהא קפדנית יותר. דברים אלה אמורים במיוחד בהינתן שבהתקשרות חד-צדדית מסוג מתנה, ספק אם הכלי ה"רגיל" של בחינת הגילוי החיצוני-אובייקטיבי של גמירת הדעת הוא כלי מספק שכן "בדרך-כלל, הליך ההתקשרות בחוזה מתנה אינו עובר את השלבים המורכבים של עיסקה דו-צדדית; נעדרים ממנו המשא ומתן וההתמקחות האופייניים לעיסקאות מסחריות, הגילויים החיצוניים של תנאי העיסקה בעייתיים יותר, לפיכך גם קשה יותר לעמוד על רצונותיו וכוונותיו של המעניק על-פי המבחן האובייקטיבי" (עניין בראשי, עמ' 598).