יוער בנקודה זו, כי בענייננו הזכויות בנכסים נרשמו זה מכבר על שם המערערים, ואין חולק אפוא כי מדובר במתנה שהושלמה (ראו והשוו: ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון, פסקה 16 (5.5.2016) (להלן: עניין נחשון); בקשה לדיון נוסף על פסק הדין נדחתה ביום 16.8.2016 (דנ"א 4109/16)) – והדגש הוא על שאלת תוקפם של ההסכמים שמכוחם בוצעה העברת הזכויות.
19. בפסק הדין הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המשיבה לא גמרה בדעתה להעניק את הנכסים במתנה עוד בחייה. בהתאם נקבע כי ההסכמים בטלים, ואין זאת אלא שלא השתכלל בין המשיבה ובין המערערים הסכם מחייב. מסקנה זו הושתתה על שתי קביעות – האחת, כי מצבה הקוגניטיבי של המשיבה לא איפשר לה לגבש גמירת דעת על מנת להתקשר בהסכמים, כך בין היתר בהתחשב בחוות הדעת של פרופ' מלמד בנושא; והשנייה, כי אף בהנחה שלא נפל פגם קוגניטיבי ביכולת המשיבה לחתום על ההסכמים מתוך גמירת דעת, בכל מקרה המשיבה התכוונה להעביר את הנכסים למערערים במתנה רק "לאחר 120 שלה", ומכאן שהיא לא גמרה בדעתה להעניק את הנכסים בחייה. המערערים ממאנים להשלים עם מסקנת בית המשפט המחוזי, ועומדים על כך שלא זו בלבד שהמשיבה הייתה כשירה לחתום על ההסכמים, היא אף הייתה מודעת היטב לטיבם ולתוכנם – ואלה לטענתם שיקפו את רצונה האמיתי.
ראשית ייאמר, וזה העיקר, כי טענות המערערים רובן ככולן מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי – לאחר שבחן את מכלול הראיות בתיק, והתרשם באופן בלתי אמצעי משורת העדים שנשמעו לפניו. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות (ראו, למשל: ע"א 6624/15 אבן פז נ' קנדקו בע"מ, פסקה 15 (2.10.2018); ולהרחבה ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 489-474 (מהדורה שלישית, 2012)); בפרט מקום שאלה נסמכות בין היתר על חוות דעת של מומחה מקצועי שנחקר ארוכות על חוות דעתו, ועל אחת כמה וכמה כאשר עסקינן במומחה מטעם בית המשפט כבענייננו (ראו למשל: ע"א 134/16 אבו נ' יוספי, פסקה 15 (13.2.2019)); ולא מצאתי באיזה מטענות המערערים משום הצדקה לסטות מכלל זה במקרה דנן. הקביעות העובדתיות שבפסק הדין, ובמיוחד משקלן המצטבר, תומכות כולן במסקנה המשפטית שהמשיבה לא גמרה בדעתה להתקשר בהסכמים – ומכאן שבדין נקבע כי ההסכמים בטלים. ואבאר.
20. פסק הדין מושתת בראש ובראשונה על הקביעה כי מצבה הקוגניטיבי של המשיבה בעת הרלוונטית היה כזה שלא היה בידה לגבש את גמירת הדעת הדרושה על מנת להתקשר בהסכמים. מדובר בממצא עובדתי המעוגן בתשתית ראייתית איתנה – ובליבה חוות הדעת של המומחה פרופ' מלמד. לטענת המערערים, חוות הדעת של פרופ' מלמד שגויה ורוויה בפגמים; ובהתאם נטען כי לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי שגה בכך שהסתמך עליה, ודאי שלא היה מקום לבכרה על פני ממצאי הבדיקה של ד"ר גורביץ מזמן אמת. כפי שיפורט להלן, דין הטענות להידחות.