מנגד, טוענים המערערים כי האפוטרופסות לא הניחו תשתית עובדתית להתקיימות יסודות עילות העושק וההשפעה הבלתי הוגנת, ולכן בדין בית המשפט המחוזי הורה על דחייתן. המערערים חוזרים על הטענה כי המשיבה הייתה כשירה בתקופה הרלוונטית וחתמה על ההסכמים בהבנה מלאה ומתוך רצון כן; וכי בכל מקרה אין יסוד לטענת האפוטרופסות כי עו"ד בן יהודה היה "שליח" של החברים. כן נטען, כי טענות האפוטרופסות לעניין עושק והשפעה בלתי הוגנת אינן מתיישבות עם העובדה שהמשיבה לא העבירה למערערים את כל רכושה, אלא את הנכסים בלבד. עוד מוסיפים המערערים כי אין מקום לשנות מן ההחלטה שלא לפסוק הוצאות לטובת האפוטרופסות, משעה שהן בחרו לנקוט בהליכים משפטיים ללא כל הצדקה, ואף סירבו לנהל משא ומתן לסיום ההליך על דרך הפשרה כהמלצת בית המשפט המחוזי; ולשיטתם, הגישה הדורסנית של האפוטרופסות מצדיקה לחייבן באופן אישי בהוצאות המערערים.
דיון והכרעה
15. לאחר בחינת טיעוני הצדדים בכתב על נספחיהם, ומשהיטינו אוזן לטיעונים בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות, וכך אציע לחבריי כי ייעשה.
16. לפנינו מקרה מורכב שההכרעה בו איננה פשוטה מהבחינה האנושית. המשיבה היא אשה אלמנה אמידה ובעלת נכסים, שאין לה צאצאים או קרובי משפחה אחרים מדרגה ראשונה או שנייה. מהשתלשלות העניינים, ניכר כי הדאגה לעתיד רכושה העסיקה רבות את המשיבה, והדבר קיבל ביטוי בצוואות השונות שנוסחו על ידה ובפעולות אחרות שביצעה להעברת חלק מהרכוש עוד בחייה. כדרכו של עולם, לקראת גיל 80 החלה התדרדרות מסוימת במצבה הקוגניטיבי של המשיבה, וכעבור מספר שנים נקבע כי היא חולה באלצהיימר ומונו לה אפוטרופסות לרכוש ולגוף – ובמצב דברים זה התעורר ספק פן ההתקשרות בהסכמי המתנה והתוספת, טרם שמונו האפוטרופסות, נעשתה בלא גמירת דעת מצד המשיבה; וזו כאמור השאלה העיקרית שניצבת לפתחנו. בחינה זו יש לערוך בזהירות המתבקשת, בראי החזקה כי "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט" (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962; להלן: חוק הכשרות המשפטית); חזקה המהווה ביטוי לערכים שהם בבחינת יסוד מוסד בשיטתנו המשפטית – עיקרון האוטונומיה של הפרט, כבוד האדם וזכות הקניין (ראו והשוו: שאול שוחט פגמים בצוואות 30-27 (2016); ע"א 1233/94 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 5-3 (17.12.1995)). עוד יצוין כי בעניינו הסוגיה מורכבת במיוחד מאחר שהתביעות לביטול ההסכמים הוגשו על ידי האפוטרופסות שמונו למשיבה, שלכאורה פועלות על מנת לממש את רצונה, ולא על ידי יורשים "טבעיים" הטוענים לזכות לרשת את הנכסים; וכן בהינתן שההסכמים הובילו לשינוי בצוואת המשיבה ולחתימה על הצוואה העדכנית, כך שנראה שכעת אין ציווי תקף של המשיבה בנוגע לנכסים – ודומה שכיום המשיבה איננה בדעה צלולה להביע את רצונה בעניין הנכסים (ואין באמור משום הבעת עמדה בנוגע לתוקף או הפרשנות של הצוואה העדכנית, אף לא באשר לתוקפן של צוואות נוספות ככל שנחתמו).