חוות הדעת מאת פרופ' מלמד הוגשה ביום 30.12.2015, ובמסגרתה ציין המומחה כי במועד הפגישה עימו, בחודש אוקטובר 2015, המשיבה כבר סבלה מדמנציה קשה; ועוד נאמר כי במהלך הפגישה המשיבה הסבירה, באופן שנראה למומחה ברור, כי היא איננה מסכימה לעסקה שביצעה. כן צוין בחוות הדעת כי מבדיקת החומר הרפואי עולה כי הירידה הקוגניטיבית אצל המשיבה החלה עוד בשנת 2010 – וכי "קו הירידה ברור, ומכאן ניתן לשער כי גם בעת החתימה על המסמכים ב-25.1.13 (הסכמי המתנה-ע'ב') היא לא הייתה כשירה". בהתייחס לבדיקה שערך ד"ר גורביץ בפברואר 2012, קבע המומחה כי במצבים שבהם ידוע כי קיימת מגבלה שכלית והחל תהליך דמנטי, לא ניתן להסתפק בבחינת כשירות כללית – כפי שד"ר גורביץ ערך – ויש לבדוק כשירות ביחס לעסקה הפרטנית ולהבנת הנבדק אותה. סופו של דבר, לאחר ששיקלל את ממצאי הבדיקות הרפואיות שנערכו למשיבה לאורך השנים, קבע פרופ' מלמד כי יש סבירות של למעלה מ-50% לכך שבעת החתימה על ההסכמים המשיבה כבר לא הייתה כשירה מבחינה משפטית.
9. בית המשפט המחוזי מצא את חוות דעתו של פרופ' מלמד מקצועית ומעמיקה, ובתוך כך דחה טענות שהעלו המערערים כלפי המומחה וביחס לחוות הדעת עצמה. נקבע כי אין בטענות המערערים לעניין היעדר מומחיות פרופ' מלמד בתחום הפסיכוגריאטריה או בקשריו עם ד"ר שלף כדי להטיל דופי במינוי שלו, מה גם שמדובר בטענות שנדרש היה להעלות בעת המינוי ולא בדיעבד; וכך נקבע אף ביחס לטענה כי פרופ' מלמד הושפע מהפגישה עם המשיבה במצבה הנוכחי. נוסף על כך, נדחו טענות לפגמים בחוות הדעת ונקבע כי השימוש במונח "סבירות" אינו הופך את חוות הדעת לחוות דעת משפטית ולא רפואית, כטענת המערערים; ועוד נקבע כי העובדה שפרופ' מלמד לא התייחס לראיות או לעובדות מסוימות בחוות דעתו אינה פוגמת במשקל שיש לייחס לה.
בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי חוות הדעת מאת פרופ' מלמד עדיפה על ממצאי הבדיקה שנערכה על ידי ד"ר גורביץ בחודש פברואר 2013 – אף שהמסמך האחרון ניתן בזמן האמת. קביעה זו הושתתה על כך שלפני פרופ' מלמד נפרשה תמונה רחבה יותר בעניין מצבה הרפואי של המשיבה ותהליך ההתפתחות של מחלת הדמנציה לאורך השנים. בהקשר זה נאמר, כי חוות דעת שערך ד"ר גורביץ בעקבות הבדיקה שביצע, ניתנה בלא שהוצגו לו אבחונים קודמים של המשיבה בתחום הקוגניציה; ואם לא די בכך, נראה שאף לא נמסר לו מלוא המידע בנוגע למהות הפעולה המשפטית שביחס אליה התבקשה הערכה קוגניטיבית – שכן למרות שהבדיקה נערכה לאחר שהמשיבה חתמה על הסכמי המתנה, בממצאי הבדיקה צוין כי בכוונת המשיבה להעביר את הנכסים בעתיד. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי יש קושי בכך שקיים פער משמעותי בין ממצאי הבדיקה שערך ד"ר גורביץ בחודש פברואר 2013 ובין הממצאים שמצא בחודש יולי 2013; והמערערים לא ביקשו להזמין את ד"ר גורביץ לעדות על מנת להתמודד עם קושי זה. במצב דברים זה, קבע בית המשפט המחוזי כי מקובלת עליו מסקנת פרופ' מלמד כי לנוכח ההתדרדרות ההדרגתית אך רצופה של מחלת הדמנציה, קיימת סבירות של למעלה מ-50% שהמשיבה לא הייתה כשירה בעת החתימה על הסכמי המתנה; והמשמעות היא שמצבה הקוגניטיבי לא איפשר לה לגבש את גמירת הדעת הנדרשת לצורך החתימה על הסכמי המתנה; והוא הדין ביחס לתוספת שנחתמה בחודש מאי 2013. בית המשפט הוסיף וציין, כי מהראיות עולה שמאז שנת 2010 התקיים אצל המשיבה דפוס פעולה חוזר שלפיו היא מבצעת פעולה בנקודת זמן מסוימת ולאחר מכן שוכחת שביצעה אותה, לא מבינה את השלכות הפעולה ומבקשת לבטלה; ויש בכך משום חיזוק למסקנה כי גם בנוגע להעברת הנכסים במתנה, המשיבה פעלה במצב שבו כושר השיפוט שלה היה לקוי.