10. מכל מקום, נקבע שאף אם המשיבה הייתה במצב קוגניטיבי תקין כך שהיא הייתה כשירה להתקשר בהסכמים במועד חתימתם, וכאמור לעמדת בית המשפט לא כך הוא, ממילא מהראיות עולה כי היא לא גמרה בדעתה להעניק את הנכסים למערערים במתנה עוד בחייה; קרי, לא הייתה מודעת לכך ולא הבינה שהיא מעניקה את הנכסים במתנה למערערים בחייה. מסקנה זו נסמכה על ראיות שונות, ובהם תצהירים של גורמים שטיפלו במשיבה, המלמדות על כך שהמשיבה ביקשה להעביר למערערים את הנכסים "אך ורק אחרי 120 שלה"; וכן על אמירות ברורות של המשיבה בעדותה לפני בית משפט לענייני משפחה שדן בבקשה למנות לה אפוטרופוס, ובפגישה שקיים עימה פרופ' מלמד. בהקשר זה ציין בית המשפט כי לא נעלמה מעיניו העובדה שחלק מהאמירות נאמרו על ידי המשיבה לאחר שמונו לה אפוטרופסות.
בהתבסס על הניתוח שערך – לאחר שנתן דעתו להיסטוריה הרפואית של המשיבה, לחוות הדעת של פרופ' מלמד ולמסמכים הרפואיים מאת ד"ר גורביץ, לדפוס החוזר בהתנהלות המשיבה, ולראיות שונות המצביעות על כוונתה ורצונה – הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי המשיבה לא גמרה בדעתה לתת את הנכסים במתנה למערערים בימי חייה, אלא סברה שהנכסים נותרים בבעלותה ושהם יעברו למערערים רק לאחר מותה. בנסיבות אלה, נקבע שנראה כי מבחינת המשיבה הסכמי המתנה היו למעשה מעין צוואה – ואולם רצונה זה סותר את סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה); ונראה כי בית המשפט נתכוון להפנות לסעיף 8(ב) לחוק הירושה שלפיו "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה" (להלן: מתנה מחמת מיתה).
11. לנוכח המסקנה שאליה הגיע, קיבל בית המשפט המחוזי את תביעות האפוטרופסות וקבע כי ההסכמים בטלים; ולענייננו, משמע שלא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב. בהתאם, הורה בית המשפט על ביטול רישום הזכויות בנכסים לטובת המערערים ונקבע כי יש להחזיר את רישומם בלשכת רישום המקרקעין על שם המשיבה.
לצד זאת, בית המשפט דחה את טענת האפוטרופסות לביטול ההסכמים מחמת השפעה בלתי הוגנת ועושק. נקבע כי למרות שבית המשפט שוכנע כי עדינה יצרה אצל המשיבה תחושת שווא שהיא מצילה אותה מקרובי משפחתה, בתקופה שבה המשיבה הייתה שרויה במצב נפשי מורכב וחיפשה עוגן להיאחז בו, וכי רק בשל תחושות אלה הסכימה המשיבה להתקשר בהסכמי המתנה והתוספת (אמנם בלי גמירת דעת להעניק את הנכסים במתנה בחייה) – לא מתקיים היסוד בעילת העושק, שלפיו התנהגותו של העושק (עדינה או המערערים) היא שהביאה להתקשרות בהסכמים. קביעה זו הושתתה על כך שהיוזמה להעברת הנכסים במתנה עוד בחיי המשיבה הייתה של עו"ד בן יהודה, שלדבריו ביקש לממש את רצון המשיבה, ולא של החברים או המערערים; ואין יסוד לסברה כי עו"ד בן יהודה היה שלוח או חליף שלהם. בית המשפט הוסיף כי מכך גם נובע שההסכמים אף לא נחתמו כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת, והבהיר כי אין באמור משום הבעת עמדה ביחס לתוקפן של הצוואות האחרונות של המשיבה, שנוסחו על ידי עו"ד בן יהודה.