טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד
12. במסגרת הערעור, חוזרים המערערים על הטענות הרבות שהעלו לפני בית המשפט המחוזי – ואציג את העיקריות שבהן. במוקד הטענות, ניצבת עמדת המערערים כי המשיבה נתנה להם את הנכסים "ברצון טוב וחופשי מתוך הבנה מלאה וכבוד רב"; בראי החברות האמיצה ויוצאת הדופן שבינה ובין החברים, וההיכרות ארוכת השנים עם ילדיהם (המערערים). עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המשיבה לא הייתה כשירה בעת החתימה על ההסכמים ולכן לא גמרה בדעתה לחתום עליהם; קביעה שהושתתה בעיקר על חוות הדעת של פרופ' מלמד. בהקשר זה נטען כי חוות הדעת מאת פרופ' מלמד "שגויה ופגומה מיסודה", וממילא ממצאי הבדיקה שערך ד"ר גורביץ בחודש פברואר 2012 עדיפים עליה מאחר שהבדיקה נערכה על ידי האחרון בזמן אמת. בין הליקויים שמונים המערערים, נטען כי פרופ' מלמד לא מחזיק במומחיות הדרושה על מנת לבחון את כשירות המשיבה; כי הוא הושפע מקשריו עם ד"ר שלף; כי הוא נחשף למידע שהיטה את חוות דעתו, לרבות פגישה עם המשיבה כשהיא שרויה במצב דמנטי קשה (לפי דיווחו); וכי מנגד התעלם מראיות קריטיות שיש בהן כדי להעיד על כשירות המשיבה במועד הרלוונטי (למשל, הקלטות שלה ויומן שנערך על ידה). עוד נטען כי חוות הדעת מאת פרופ' מלמד מתייחסת ל"סבירות" ולכן היא משפטית ולא רפואית באופייה, וכי בכל מקרה היא איננה מקצועית או מובנת – ומשכך, אין די באמור בה כדי להצדיק צעד קיצוני של שלילת כשירות המשיבה, בפרט משמדובר בשלילה בדיעבד. בנסיבות אלה, נטען כי לא היה מקום לקבוע שהמשיבה לא הייתה כשירה לחתום על ההסכמים; זאת במיוחד בהינתן הראיות השונות מזמן אמת (מסמכים רפואיים ועדויות), שמצביעות על כשירותה באותה עת לקבל החלטות בעניין רכושה. בנקודה זו מוסיפים המערערים, כי קביעות בית המשפט שממעטות מממצאי הבדיקה של ד"ר גורביץ הן שגויות ובלתי מבוססות, מה גם שלטענתם לא ניתנה להם הזדמנות לזמנו לעדות.
לעמדת המערערים, המשיבה העבירה להם את הנכסים במתנה בחייה בגמירת דעת מלאה; והיא עשתה זאת מתוך רצון כן להעביר את מלוא הזכויות בהם לידי המערערים ועל מנת להתגבר על מנגנון "היורש אחר יורש" שקבע הבעל בצוואתו. בהתאם, נטען כי שגה בית המשפט במשקל שהעניק לאמירה של המשיבה כי התכוונה להעניק את הנכסים רק "לאחר 120 שלה" – שכן המשמעות של אמירה זו היא שהפירות מהשכרת הנכסים יעברו לידי המערערים לאחר מותה, מאחר שהם מובטחים לה למשך כל ימי חייה, בשונה מהבעלות בנכסים שתוקנה למערערים מיד לאחר החתימה על הסכמי המתנה; והנגזר מהאמור הוא כי לא היה מקום לקבוע שרצון המשיבה בטל מאחר שמדובר ב"מתנה מחמת מיתה". לסיכום טוענים המערערים כי פסק הדין פוגע עד מאד בכבוד המשיבה – שכן יש בו כדי לסכל את רצונה הברור להעניק את הנכסים למערערים, עובדה הנלמדת מעדויות וראיות לרוב, בהן הצוואה העדכנית וזו שקדמה לה. ועוד נטען בהקשר זה כי התביעות הוגשו על ידי האפוטרופסות בלא הסכמת המשיבה, והרושם הוא שהן הוגשו שלא לטובתה ובוודאי שלא עבורה.