81. בשאלת המועד לתחילת חישוב הריבית, נוטה דעתי לעמדתם של האחים. מדובר בהפרה נמשכת של החובה לשלם לאליהו את רווחי החניון, במשך כל שנות פעילותו. בסכומי-כסף שנפסקים בגין הפסדים מתמשכים לאורך תקופה, מקובל בפסיקה "לחשב את הריבית מאמצע התקופה עד פסק הדין" (השופטת נתניהו בע"א 501/84 מגדל נ' מירון, פ"ד מב(2) 89, 106 (1988); ראו גם: ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל, סב(3) 527, פסקה 23; ע"א 8181/06 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל, פסקה 19 (21.10.2010)). החניון פעל מיום 1.8.1986 ועד יום 31.7.1989 (במשך 36 חודשים) ויש לחשב את הריבית מאמצע תקופה זו, כלומר, החל מיום 1.2.1988.
--- סוף עמוד 34 ---
82. לא ראיתי לקבל את הטענה כי היה על בית המשפט המחוזי להפחית את שיעורי הריבית או לקבוע את תחולת הריבית רק ממועד מאוחר. תפקידה של הריבית הרגילה (בשונה למשל מריבית פיגורים) הוא להשיב את מצב הדברים לקדמותו ולפצות את הנושה עבור שלילת יכולתו להשתמש בכסף. ההנחה היא שאדם אשר אינו פורע את חובו – "לא זו בלבד שהוא מונע את השימוש בכסף מן הנושה, אלא עשוי אף לעשות פירות בכסף שהושהה בידו; על-כן מן הדין שיחויב לשלם עבור שימוש זה" (דוד קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך, 3 (1996)). מטרתם של ריבית והפרשי הצמדה היא לשמר את ערכו של הכסף "באופן שהנושה יקבל, בסופו של ההליך השיפוטי, כמות של כסף שישווה, מבחינת כוח הקניה שלו, לכוח הקניה של הסכום שנמנע ממנו" (שם). הוספת ריבית והצמדה אינה מגדילה אפוא את רווחיו של הנושה, אלא רק משיבה את מצבו לקדמותו ומשמרת את ערכו של הכסף המגיע לו. אין מדובר בהטלת קנס על החייב, אלא אך ורק בפיצוי הנושה על הפסד הפירות ובשמירה על ערכם האמיתי של הכספים, על מנת למנוע הפסד של הנושה מזה והתעשרות של החייב מזה, שלא כדין. הפער בין הסכום הנומינאלי לבין הסכום לאחר הוספת הריבית וההצמדה מבטא למעשה את הפסדו של אליהו, והפחתת הריבית וההצמדה תביא לכך שחלק מכספו של אליהו ישאר בידי האחים ולא יוחזר לו, ולכך לא נמצאה הצדקה.
83. הטענה באשר ל"השתוללות האינפלציה" אינה רלוונטית בעניין דנן, שכן תקופת האינפלציה הדוהרת התרחשה במחצית הראשונה של שנות השמונים ואילו החניון התחיל את פעילותו רק באוגוסט 1986.
שכר טרחת עו"ד
84. בית המשפט המחוזי קבע כי האחים ישאו בשכר טרחת עו"ד של אליהו, בשיעור של 35% מסכום פסק הדין, וזאת בהתאם לטענת אליהו כי זהו השכר שנקבע בהסכם שכר הטרחה שנחתם בינו לבין עורכת דינו. לטענת האחים, פסיקת שכ"ט עו"ד בשיעור כה גבוה, בהתבסס על הסכם שכ"ט שנערך בעל-פה, ובאין ראיה אחרת, אינה תואמת את הנחיות נשיא בית המשפט העליון בעניין פסיקת שכר טרחה. כמו כן נטען, כי על אליהו רובץ האשם בהתארכות ההליכים המשפטיים, ועוד זאת טענו האחים, כי חישוב שכר הטרחה מסכום פסק הדין, ללא התחשבות בקיזוז, יסודו בטעות.