"העיקר הוא התרשמותנו מהעדויות: שמענו את העדויות. נוכחנו בכנות עדותה של המתלוננת בעניינים נשוא האישום. המתלוננת העידה באופן חרישי ובכאב. היא היתה מפוחדת. בקטע מעדותה בכתה... בתשובה לשאלת בית המשפט מדוע היא בוכה לפתע הסבירה: 'קודם כל על מה שקרה לי שנים'. לא בנקל גוללה המתלוננת לפנינו בעדותה מסכת חיים קשה של שלוש עשרה שנות נישואין. הדברים יצאו מפיה בקושי, בביישנות. דבריה לא היו רהוטים ואף לא סדורים. אין זו תמונה אופיינית למי שבאה למסור עדות כזב כדי לזכות, כטענת הבעל, ביתרון בהליכי גירושין. המתלוננת איננה מתוחכמת. לעומתה, הנאשם הוא סוחר ממולח ומפולפל. עדותו של הבעל היתה חמקמקה, יהירה, פתלתלה ולא אמינה".
--- סוף עמוד 646 ---
סימני האמת בעדותה של המתלוננת וסימנים הפוכים בעדותו של המערער, שמקורם בדברים שבית-המשפט המחוזי ראה ושמע, קיבלו חיזוק ממקורות נוספים, מהם סתירות ופירכות לגוף העדות של המערער ומהם מעשים של המערער כלפי המתלוננת לאחר הגשת התלונה. אולם מקורות אלה לא שימשו עיקר להחלטה של בית-המשפט המחוזי. העיקר הוא ההתרשמות הישירה של בית-המשפט המחוזי מההופעה של המתלוננת ושל המערער על דוכן העדים.
9. בית-משפט זה, להבדיל מבית-המשפט המחוזי, לא נכח באולם כאשר המתלוננת והמערער עמדו על דוכן העדים. הוא לא היה יכול להתרשם מסימני האמת בעדות שלה ושלו. מבחינה זאת ידו על התחתונה. עם זאת בית-משפט זה עדיין רשאי, ואף חייב, לברר אם אין בעדויות, כפי שנרשמו, טעם שימנע בעד בית-המשפט, בהתאם להלכה, להסתמך על גירסת המתלוננת.
המשנה לנשיא לוין מוצא טעם כזה בסתירות שנתגלו בגירסת המתלוננת לגבי המועד של אירוע האונס. מה הן סתירות אלה?
בתלונה שהמתלוננת הגישה למשטרה נגד המערער ביום 29.9.1998 ציינה המתלוננת כי האונס אירע "כחודש" לפני הגשת התלונה, ולא ציינה כל מועד אחר העומד בסתירה למועד זה. הסתירות נתגלו רק כעבור למעלה מתשעה חודשים, במהלך עדותה של המתלוננת בבית-המשפט המחוזי (ביום 7.7.1999). בחקירה הראשית נתבקשה המתלוננת לנקוב בפרק הזמן שחלף מאז אירוע האונס ועד להגשת תלונתה במשטרה, והשיבה (בעמ' 10 לפרוטוקול): "אולי חודשיים, כי אחותי ואלה [אמה של המתלוננת – י' ז'] התארחו אצלי ואני עברתי לישון בחדר אחר". לאחר מכן, במהלך החקירה הנגדית, ענתה המתלוננת לשאלת בא-כוח המערער (בעמ' 62-63) כי בעת אירוע האונס היו בבית רק הילדים, וכי אמה ואחותה עדיין לא הגיעו לביקור בישראל. מיד בסמוך לכך שינתה המתלוננת את דבריה, בלי סיבה נראית לעין, ואמרה כי האירוע התרחש לאחר שהאם והאחות סיימו את הביקור. בשלב זה הפסיק בית-המשפט את החקירה הנגדית כדי לאפשר למתלוננת לנוח, תוך שבית-המשפט מציין לפרוטוקול (בעמ' 64) כי "העדה נראית באמת עייפה". לאחר חידוש החקירה הנגדית ביקש בא-כוחו של המערער מהמתלוננת ליישב את תשובתה האחרונה (שלפיה האונס אירע לאחר שאמה ואחותה עזבו את ישראל) עם העובדה שהאם והאחות עזבו את ישראל רק לאחר שהתלונה הוגשה. בתחילה לא הצליחה המתלוננת ליישב את הקושי, תוך שהיא מסבירה כי אינה מבינה את השאלה וכי "עם התאריכים והזמנים אני עכשיו כל כך מבולבלת" (עמ' 67). בשלב זה התערב בית-המשפט בחקירה והצליח לקבל מהמתלוננת גירסה סופית (עמ' 68-69). לפי גירסה זאת, האונס התרחש בתחילת חודש ספטמבר 1998, לאחר שהמתלוננת חזרה מפריס ולפני שאמה ואחותה הגיעו לביקור