במקרים אחרים כלל הוא שבית-המשפט הדן בערעור אינו אמור להתערב בקביעות עובדתיות, ובפועל גם אינו נוהג להתערב בקביעות כאלה. וכך סוכם הכלל על-ידי השופט בך:
"הכלל, לפיו אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב במימצאים העובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה הראשונה ובמסקנותיה בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה, אינו עומד במבחן, כאשר בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוטוקול הדיון, שקביעותיו של בית משפט קמא נכונות הן, וכי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות. במקרה כזה אין למעשה צורך באותו כלל. לעומת זאת עומד הכלל במבחן, כאשר קריאת פרוטוקול הדיון בלבד אכן משאירה מקום לתמיהות, לנקודות סתומות ול'אורות אדומים'. כאן נאלץ בית המשפט לערעורים לסמוך על נסיון החיים והערכתו הפסיכולוגית המעמיקה והנכונה של השופט השומע את העדים ומתרשם מהם ישירות, ובלבד שלא יעלה מחומר הראיות ומפסק הדין שבית המשפט שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר" (ע"פ 605/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל [18]).
ראו עוד י' קדמי על הראיות (כרך ג) [21], בעמ' 1377-1380.
--- סוף עמוד 645 ---
7. ומדוע ראיתי לנכון להציג עכשיו הלכה זאת, אף שהיא קיימת עמנו מימים קדמונים, ודומה שהיא מוסכמה שאינה צריכה ראיה? משום שבפועל הלכה זאת עדיין עומדת למבחן, ואף נתונה בסכנה, דבר יום ביומו. דבר רגיל הוא שבעל-דין מגיש ערעור כאילו הלכה זאת אינה קיימת כלל, או שהוא מנסה להשחיל את הערעור דרך פתח צר של חריג להלכה, כשהוא נאחז לעתים, כטובע בקש, בפסק-דין שבו לכאורה סטה בית-המשפט מן ההלכה. אכן, אפשר להבין בעל-דין שהורשע על-ידי בית-משפט, ואין לו סיכוי בערעור אלא אם ימוטט קביעות עובדתיות שנעשו על-ידי בית-המשפט, שהוא מנסה לתקוף גם אמינות של עדים. אך צריך שגם הוא יבין את המגבלות של ערכאת ערעור, ומוטב מוקדם מאשר מאוחר. לכן יש טעם להוציא את ההלכה מן הגנזך מפעם לפעם, לנער ממנה את האבק ולהציג אותה לעין כול נקייה ורעננה.
8. מכל מקום, ההלכה היא שצריכה להדריך אותנו כאשר אנו בודקים את שני הקשיים שהובילו את המשנה לנשיא לוין לזכות את המערער מן האישום באירוע האונס. על קשיים אלה ראו לעיל פיסקה 2. שני הקשיים מצטרפים, לדעת המשנה לנשיא, כדי לערער את אמינות המתלוננת עד כדי כך שנוצר ספק סביר לגבי גירסת המתלוננת באירוע האונס.
בפתח הבדיקה ראוי לציין כי בית-המשפט המחוזי האמין למתלוננת לא על סמך ראיות ועדויות חיצוניות, אלא בעיקר על סמך האמון בעדותה של המתלוננת מול עדותו של המערער. בנסיבות המקרה, ובשל אופי האירוע, לא הייתה דרך אחרת בפני בית-המשפט. כפי שבית-המשפט המחוזי הסביר בפסק-הדין, "מטבע הדברים, ליחסים האינטימיים של בעל ואשה אין עדים, ובסופו של דבר גורל האישום להיות מוכרע על יסוד מהימנות העדויות". העדפת עדותה של המתלוננת על פני עדותו של המערער נבעה בעיקר מההתרשמות של בית-המשפט המחוזי מהדרך שבה נמסרו העדויות. וכך אמר בית-המשפט המחוזי (בפיסקה 25 לפסק-הדין):