אמנם התנהגותם של העדים ומה שנחזה כאותות אמת אינם חזות הכול. החזות עלולה להטעות. היא עלולה אף להיות תחבולה ומירמה. לכן בית-המשפט צריך להזהיר את עצמו לפני שהוא מבסס עצמו רק, או בעיקר, על התנהגותו של עד. עם זאת התנהגותו של עד עשויה להיות אמצעי יעיל לקביעת מימצאים עובדתיים על-ידי בית-המשפט.
סימני אמת שיש בהם כדי להשפיע על בית-המשפט, כשהוא קובע את המימצאים העובדתיים, לא תמיד הם באים לידי ביטוי, ומכל מקום הם אינם באים לידי ביטוי מלא בפרוטוקול של המשפט. לפיכך ההתרשמות הישירה של בית-המשפט הרואה ושומע את העדים היא יתרון על פני ההתרשמות העקיפה של בית-המשפט לערעורים, שרק קורא את העדויות. כפי שהסביר השופט זילברג בע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי [9], בעמ' 1074:
"המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה בגדר דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד".
ראו עוד: ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי [10], בעמ' 71; ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 611.
לגבי יתרונות נוספים של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור בנוגע לקביעת העובדות ראו גם: ע"פ 4912/91 הנ"ל [11], בעמ' 611; ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל [12], בעמ' 281; מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" [22], בעמ' 411-412.
6. עם זאת הרתיעה של בית-המשפט הדן בערעור לבחון מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט ששמע את העדויות מוצדקת רק כאשר לערכאה הדיונית נודעת עדיפות בקביעת העובדות על פני ערכאת הערעור. לכן הרתיעה נחלשת, ולעתים
--- סוף עמוד 644 ---
אף נעלמת, כאשר ערכאת הערעור מתבקשת להפוך מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית לא בדרך של התרשמות מן העדים, אלא בדרך של התרשמות מחפץ או ממסמך או בדרך של בדיקת העדויות במבחן ההיגיון. ראו, לדוגמה: ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל [13], בעמ' 330; ע"פ 2653/98 בן דוד נ' מדינת ישראל [14], בעמ' 541; ע"פ 406/78 [5] (לעיל פיסקה 5), בעמ' 485; ע"פ 2439/93 [12] (לעיל פיסקה 5), בעמ' 268. אלה הם חריגים. להוציא חריגים אלה, צריך טעם מיוחד להתערבות של ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית: צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים. כך, לדוגמה, במקרה שבו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה שבו הגירסה שנתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה והיא חסרת כל היגיון. ראו: ע"פ 4/51 פיפרלינג נ' היועץ המשפטי [15], בעמ' 1215; ע"פ 3870/91 ארוש נ' מדינת ישראל [16], בעמ' 84-83; ע"פ 7288/97 מדינת ישראל נ' כהן [17], בעמ' 613.