--- סוף עמוד 642 ---
ומתעוררת השאלה, מהו היקף ההתערבות של בית-המשפט לערעורים במימצאים שבעובדה, ובמיוחד מהימנות של עד, כפי שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.
5. שאלה זאת שבה ועולה לעתים מזומנות בפני כל בית-משפט לערעורים. התשובה שניתנה על-ידי בית-משפט זה נתגבשה בהלכה ברורה. אם כן, מהי הלכה זאת?
ההלכה היא שהביקורת של בית-משפט לערעורים על מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. הלכה זאת נקבעה בבית-משפט זה כבר בימים ראשונים. ראו: ע"פ 20/49 האדי נ' היועץ המשפטי לממשלה [3], בעמ' 52; ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי [4], בעמ' 519-520, 560-561. היא נשנתה, מאז ועד היום, בפסקי-דין רבים מספור. ראו, לדוגמה: ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 436-437; ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 684; ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני [7], בעמ' 420-421. אף אין היא מיוחדת לישראל, אלא מקובלת היא גם בשיטות משפט אחרות הדומות לשיטה הנוהגת בישראל. בע"פ 125/50 [4] (לעיל) הוצגה ההלכה בלשונו של השופט זילברג, כך (בעמ' 560-561):
"אין בית-המשפט לערעורים בודק מחדש את צדקתו או רשעתו של הנאשם, הוא בודק את – כשרותו או פסלותו של פסק הדין... בית-המשפט לערעורים לא יסתור מסקנה שהוסקה מעובדות שהוכחו כחוק... אלא אם כן שוכנע, כי הסקת המסקנה ההיא על ידי בית-המשפט דלמטה היתה, מבחינה הגיונית, פסולה בתכלית. 'פסולה בתכלית' מבחינה הגיונית, פירושה: מסקנה חסרת שחר, אבסורד לכל, ולא כאשר היא רק 'אינה נראית' לשופטי בית-המשפט לערעורים".
והשופט קדמי אמר בע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל [8], בעמ' 206-207:
"מהימנות ומשקל ראייתי נתונים לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית על-פי התרשמותה... ועל רקע מכלול הראיות שנפרסו לפניה; ומירווח התערבותה של ערכאת הערעור בתחום זה מצומצם לחריגים וליוצאים מן הכלל בלבד".
הלכה זאת נקבעה בעיקר לא משיקולי נוחות של בית-המשפט הדן בערעור, אלא משיקולי עדיפות של בית-המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות. עדיפות זאת נובעת, בראש ובראשונה, מהכלים העומדים לרשות בית-המשפט לצורך
--- סוף עמוד 643 ---
קביעת המהימנות של עדים. כלים אלה כוללים, כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, "התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ"אותות האמת המתגלים במשך המשפט" מתוך "התנהגותם של העדים".