8. באשר להפעלת מנגנון רכישת מניות המבקשת חלף מינוי בורר, טענה המבקשת כי הפעלתו כפופה אף היא לתניית הבוררות. בית המשפט שגה כאשר קבע כי הבורר אינו מוסמך לדון באופן היפרדות בעלי המניות וכי בהתאם להסכמות הצדדים הדבר נתון באופן בלעדי למנגנון של רכישת המניות. בהקשר זה ציינה המבקשת כי בורר יכול להכריע כי היא זו שתרכוש את החברה ולא המשיבים. לבסוף נטען כי שגה בית המשפט בהביאו בחשבון את החשש מליבוי המחלוקת ועלויות הליך הבוררות כשיקולים לדחיית הבקשה למינוי בורר.
9. המשיבים בתשובתם טענו כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, המבקשת לא הצביעה על קיומם של טעמים ממשיים למינוי בורר, כאשר היא אף הבהירה במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי כי אין לה רצון לקבל כל סעד אחר מלבד היפרדות. המבקשת מעולם לא ביצעה פניה מוקדמת למשיבים כנדרש לפי סעיף 8(ב) לחוק הבוררות, וגם לא קיימה את חובתה החוזית לנסות לפתור את ה"מחלוקות" בתום לב. כך, המבקשת כלל לא פירטה מהם הנושאים העומדים ב"מחלוקת" – גם כשהתבקשה לעשות זאת על ידי החברה במכתביה – וגם לא ניסתה להביא לפתרון אותן "מחלוקות", בדרך של כינוס ישיבת דירקטוריון החברה או כינוס אסיפת בעלי המניות בחברה במסגרתן ניתן היה להעלות את הנושאים הדרושים בירור. המבקשת כלל לא הצביעה על קיומו של סכסוך אמיתי בין הצדדים המצדיק מינוי בורר, כאשר כל טענותיה הכלליות הן טענות נגד החברה בלבד ולא נגד בעלי המניות החתומים עימה על הסכם בעלי המניות. גם אין מקום לפרשנות המבקשת כי לבורר שימונה תהיה מוקנית הסמכות להחליט אם לטלטא ושרון עומדת הזכות לרכישת מניות המבקשת בהתאם למנגנון הקבוע בהסכם המניות. פרשנות זו נוגדת את לשונו הברורה של הסכם בעלי המניות, על פיה לטלטא ושרון זכות ברורה לרכישת מניות המבקשת. טענה זו גם לא הוזכרה במסגרת ההליך לפני בית המשפט המחוזי ודינה להידחות אף מטעם זה לבדו. בצדק גם קבע בית המשפט המחוזי כי דינה של הבקשה למינוי בורר להידחות בקשר לטלי בשל היעדר יריבות, נוכח העובדה שהיא אינה צד להסכם בעלי המניות ואינה חתומה עליו. על אף העובדה שהיא בת זוגתו של שרון ומחזיקה במניות טלטא, אין בכך כדי ליצור יריבות בינה לבין המבקשת. זאת מעבר לכך שהמבקשת לא הביאה שום נימוק ענייני המצדיק ביצוע "הרמת מסך" לצורך צירופה של טלי להליך כבעלת מניותיה.
10. החברה טענה אף היא כי דין הבקשה להידחות. לשיטתה, המבקשת הגישה בקשה למינוי בורר על סמך טענות שנטענו כלפי החברה, ולבסוף הודיעה בעצמה כי המחלוקת העומדת על הפרק נוגעת לדרכי ההיפרדות של בעלי המניות. משכך אין כל עילה למינוי בורר. בקשת המבקשת אף חותרת תחת היסודות העומדים בבסיס עקרונות הממשל התאגידי, ועשויה להכשיר פניות מצד בעלי מניות לבתי המשפט שעה שהנושאים העומדים לדיון כלל לא הועמדו לבחינתם של מוסדות החברה. מעבר לכך, צדק בית המשפט בקבעו כי החברה כלל אינה צד להסכם בעלי המניות (וממילא להסכם הבוררות), והבקשה לא מגלה כל עילה למינוי בורר ביחס לחברה. טענת המבקשת כי צירופה של החברה נדרש בהתאם להוראת סעיף 17 להסכם בעלי המניות הקובע כי החברה תהא צד להסכם, לא רק שהועלתה לראשונה רק במסגרת תגובת המבקשת לתשובת החברה לבקשה למינוי בורר, אלא שהחברה כלל לא אשררה את ההסכם לאחר שנכנס לתוקף ולא נערך כל שינוי בתקנון בהתאם להסכם. אף אם הדבר היה נעשה, הרי שאין באמור כדי להוות הסכמה מצד החברה להיות צד לבוררות בין בעלי המניות, כאשר הוראת סעיף 16 להסכם בעלי המניות, בה נקבעה תניית הבוררות, קובעת כי הסכסוך עליו חלה תניית הבוררות הוא בין בעלי המניות בלבד.