כב' השופטת: אתה רוצה להגיד לנו במילים שלך, לא במילים של ההסכם? כי זה מה שאתה נשאל.
העד: במילים שלי, לפני תום תקופת השכירות, בסמוך לתום מועד תקופת השכירות, מפעל הפיס צריך להחזיר את מצב הנכס, לקדמותו כפי שקיבל. במקרה כזה, לא יישארו התוספות ושאר הדברים בנכס. אמרנו
[בא-כוח השוכרת]: איפה כתבנו לא השארנו
העד: זו טעות קולמוס, וביקשתי מבית המשפט לתקן אותה. אחד לא יכול להיות הפוך מהשני. תנסה להיתפס בזה, זה לא יביא אותך רחוק, כי זה לא נכון. וזה היה אופן הצדדים וזה כתוב. וזה לא כל כך מכובד להיתפס לטעות קולמוס.
[עמ' 118 לפרוטוקול מיום 16.7.2019, שורות 11-1.]
באופן כללי יש לציין כי עדותו של מר דרך עוררה בי אמון רב.
45. לעומת זאת, הפרשנות שהציעה השוכרת לסעיף 7(ג) להסכם השכירות, לפיה החובה החוזית המוטלת עליה להשיב את מצב המושכר לקדמותו מתייחסת אך ורק להשבת מצבו של המבנה המקורי, נראית לי מאולצת וכזו המנסה לבנות עצמה על טעות הקולמוס דלעיל ולהעניק לה משמעות הגיונית שעה שהיא כלואה למעשה בין גדרי הטקסט השגוי והמלים "תוספות ומתקנים" ("ובמקרה כזה ישארו התוספות והמתקנים שבוצעו על ידה").
למעשה, טענה זו כלל לא נטענה על-ידי השוכרת בכתבי-הטענות ונשמעה לראשונה רק בסיכומיה, כאשר בכתב-התביעה כלל לא ערכה השוכרת את ההבחנה שהיא מבקשת לערוך עתה בין שינויים במבנה המקורי לבין "תוספות ומתקנים". ראו סעיף 3.3 לכתב-התביעה, בו נכתב: "בהתאם להוראות הסכם השכירות זכאי מפעל הפיס לתשלום מאת ארקד בגין השינויים, המתקנים וההשקעות של מפעל הפיס בבניין, אשר יוותרו בו עם סיום תקופת השכירות". וכך גם בסעיף 7 לכתב-ההגנה של השוכרת בתביעה שכנגד: "השבת החזקה בנכס על ידי מפעל הפיס, הייתה בדיוק בהתאם להוראות הסכם השכירות, כאשר הנכס ריק מכל אדם וחפץ, למעט אותם מחוברים של קבע ועבודות בינוי הכוללות עבודות תשתית וגימור, אשר ביצע מפעל הפיס בנכס על מנת להשמישו".
די, אפוא, בעובדה זו לבדה כדי לדחות את טענת השוכרת.
46. על כל פנים, כאמור, פרשנות זו של השוכרת אינה מתיישבת עם יתר ההסכמות בסעיפים 7(ג) ו-12(א) להסכם השכירות, אין במסגרתה כל הסבר להבחנה בין השינויים במבנה המקורי לבין התוספות והמתקנים שנוספו אליו והיא אף אינה הגיונית. זאת, הואיל והדעת נותנת שאם הצדדים היו מבקשים להבחין בין השינויים במבנה המקורי לבין התוספות והמתקנים שנוספו אליו, היו מגיעים דווקא להסכמה הפוכה, קרי שאת השינויים במבנה המקורי ניתן להותיר ואין חובה להשיב את מצבם לקדמותו. שכן, כמצוטט לעיל, לפי הסכם השכירות, השינויים במבנה המקורי דרשו אישור מוקדם של המשכירה, בעוד שהתוספות והמתקנים (שינויים פנימיים) לא דרשו אישור כלשהו מצד המשכירה, כך שקשה להעלות על הדעת שההסכמה בין הצדדים הייתה כי המשכירה תתחייב למעשה מראש לשלם עבור תוספות אלה שכלל לא אושרו על ידה. (במאמר מוסגר יצוין עוד כי טענה זו של השוכרת אף סותרת את טענתה שלה עצמה בסעיף 58 לסיכומיה בהקשר של עילת עשיית עושר ולא במשפט, לפיה "בספרות המשפטית הובעה הדעה כי ככל שמדובר בהשקעות שביצע השוכר בהסכמתו של המשכיר, זכאי השוכר להשבת ההשקעות שהושקעו על-ידו במושכר אלא אם כן משתמעת כוונה ברורה אחרת מן ההסכם בין הצדדים"). כמו כן הדעת נותנת שבדרך-כלל קשה יותר להשיב לקדמותם שינויים תשתיתיים במבנה מאשר להסיר תוספות ומתקנים. בנוסף לכך, השוכרת עשויה לעשות שימוש חוזר במתקנים שיוסרו מן המושכר (כגון מזגנים) בעוד שבשינויים תשתיתיים לא ניתן להשתמש במרבית המקרים במקום אחר. ראו גם סעיף 10 להסכם השכירות, העוסק אמנם באי-תחולת חוקי הגנת הדייר, אך לא ניתן להתעלם מן העובדה כי נכתב בו ש"למען הסר ספק מודגש כי כל ההשקעות שיעשו על ידי השוכרת במושכר, אם יעשו, יעשו לצרכיה בלבד".