ראו את דברי השוכרת שכבר פורטו בפסקה 55 לעיל, מתוכם אשוב ואצטט רק את סעיפים 6-4 למכתבו של בא-כוח השוכרת לבא-כוח המשכירה מיום 18.8.2103 (מוצג 43 לתיק המוצגים המוסכם):
כפי שכבר ציינתי אם הצדדים לא יגיעו להבנה והסכמה בענין זה תפעל מרשתי כאמור בסעיף 7 פסקה ב, קרי תשיב את המצב לקדמותו וכמובן תתקן כל נזק שיגרם, אם יגרם, כתוצאה מהחזרת המצב לקדמותו, כמופיע בפרוטוקול המסירה.
...
באותה רמת גימור, שהבנין התקבל, הוא יוחזר למשכירה. גם הטענה שהבעלים ומנהל מרשתך לא יודע מה נבנה בתוך הבניין אין לה כל שחר. אני חוזר ומזכיר גם לך וגם למרשתך שהבנין נמסר למרשתי ברמה של כמעט שלד.
66. בנסיבות אלה ברור אפוא שאין כל בסיס לטענת ההשתק השיפוטי שהעלתה השוכרת בפניי.
בהקשר זה יש לציין עוד כי בהינתן מחלוקת בין הצדדים, הגורם המוסמך לפרש את הסכם השכירות הינו בית-המשפט (הן בית-המשפט בתביעת הפינוי והן בית-משפט זה). על כל פנים, עמדות קודמות אלו של שני הצדדים (ההפוכות למעשה מעמדותיהן הנוכחיות), שכאמור נבעו ממצב הסכסוך דאז ועמדות טקטיות של הצדדים במסגרתו, השתכללו במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני שהתלוותה לתביעת הפינוי ולמעשה התאיינו עם משיכת הבקשה על-ידי המשכירה ביום 28.11.2013 ומחיקתה על-ידי בית-משפט השלום. מאז ועד עתה, לרבות במסגרת כתב-ההגנה בתביעה שבפניי, הציגה המשכירה עמדה אחידה ועקבית בנוגע לאי-רצונה בתוספות למבנה.
עשיית עושר ולא במשפט
67. מכלל האמור לעיל ברור גם כי יש לדחות אף את טענת השוכרת לפיה על המשכירה להשיב לה את שווי התוספות למבנה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
68. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה", ומקובל לנתחו כמכיל שלושה יסודות עיקריים: יסוד ההתעשרות; כי ההתעשרות אינה על-פי זכות שבדין, וכי אותה התעשרות "באה" לזוכה מן המזכה (ראו, למשל ע"א 1172/13 שרוט נ' וינר ואח' (15.3.2015), בפסקה 30).
ברם, במקרה זה, משביקשה המשכירה להשיב את המצב לקדמותו ולהשיב את המושכר למצב "מעטפת פתוחה", הרי שלמעשה המשכירה לא קיבלה דבר וחצי דבר מן השוכרת ועל כן כלל לא מתקיים במקרה זה יסוד ההתעשרות.
יתרה מכך, כאמור לעיל, אף אם הייתה המשכירה מקבלת דבר מה מהשוכרת היה הדבר נעשה בהסכמה ועל-פי הסכם השכירות (כלומר על-פי זכות שבדין) והשוכרת הייתה משלמת עבורו בהתאם למה שנקבע בהסכם השכירות. השוו לדבריהם של ד' פרידמן וא' שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א', מהדורה 3, 2015), בעמ' 136: