ראו גם סיכומי השוכרת, בהם הוקדשו לעניין מהותי זה שתי פסקאות קצרות בלבד שאינן מתייחסות לנתון עובדתי כלשהו וכל שנטען בהן היה הטענה הכללית והערטילאית לפיה "הפיצוי הנטען על-ידי ארקד הוא בשיעור אסטרונומי שאף לא אחד מהצדדים יכול היה לצפות אותו במועד כריתת הסכם השכירות. מדובר בפיצוי בשיעור בלתי סביר שלא ניתן להיעתר לו".
שלישית, במקרה זה, כמתואר לעיל בהרחבה, השבת מצב המושכר לקדמותו ומסירתו לידי המשכירה במועד שנקבע על-ידי בית-משפט השלום או בכל מועד אחר מאוחר יותר, הייתה תלויה לחלוטין בשוכרת ואיש לא מנע ממנה לעשות כן. כך, שהייתה זו השוכרת שנטלה באופן מודע את הסיכון עליו היא מלינה כעת, כאשר בהקשר זה יש לציין כי בית-משפט זה, משלב מוקדם מאד של ניהול התיק, הציע לשוכרת להשיב את מצב המושכר לקדמותו והייתה זו השוכרת, בין היתר, שהתמהמהה בחלקים נכבדים של התהליך. יתרה מכך, השוכרת הותירה במפגיע את התוספות למבנה על כנן ולא השיבה את מצב המושכר לקדמותו מתוך קונספציה ברורה כי התוספות למבנה מהוות נכס שבגינו היא זכאית לתשלום משמעותי מידי המשכירה. בנסיבות אלה בחרה השוכרת לנהל תביעה ממושכת לתשלום סך משמעותי של 10,030,000 ₪ בגין תוספות אלה, כך שהייתה זו השוכרת שיצרה כאן לעצמה משוואת סיכוי-סיכון ברורה ומחושבת (ואפשר שלא הקפידה על מדיניות ניהול סיכונים נבונה).
90. ברם, למרות נימוקים כבדי-משקל אלה, אני סבורה כי לפי כל אמת-מידה אובייקטיבית, ואף מבלי שנטענו טענות בעניין זה בפניי, תוצאת הפיצוי המוסכם העתי שנוצרה במקרה חריג זה אינה מקיימת כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת הסכם השכירות כתוצאה מסתברת של הפרה זו של ההסכם, וזאת אף לאור ההתמשכות המשמעותית של ההליכים המשפטיים; וכפי שכבר צוטט לעיל בעניין זאבי:
ככל שהעיכוב בפועל מהווה חלק מן הסיכון שהיה צפוי מראש, אין המתחייב יכול לפרוק מעליו את תוצאות הסיכון שהתממש בטענה שהוא עצמו לא צפה מראש נזק כזה. לא כן במקרה שבו התארכות התקופה חורגת במידה ניכרת מגבולות הנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. הנחת המוצא הינה כי הצדדים לא התכוונו ליצור פיצוי בסכום קצוב "ללא קץ וללא גבול". לפיכך, כאשר תקופת הפיצוי מתארכת במידה ניכרת, כך שלא מתקיים עוד כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שהיה צפוי, בידי בית המשפט הסמכות להתערב בשיעור הפיצויים...
ובהמשך, בפסקה 72: