בהקשר זה יש לזכור גם - אף אם עניין זה אינו מהווה שיקול של ממש והשיקולים הם אלה אשר נקבעו בסעיף 15(א) לחוק התרופות - כי השוכרת הינה גוף ציבורי, שאף אם מי ממנהליה חטא או שגה, עדיין גוף ציבורי היא ולעניין זה משקל מסוים בהפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט ביחס להפחתת הפיצוי המוסכם.
92. אשר לקיצור התקופה במסגרתה נגבה הפיצוי המוסכם העתי, וכתוצאה מכך הפחתת הפיצוי המוסכם, אדון בכך מיד להלן, לאחר שאדון בטענת השוכרת בדבר חובת הקטנת הנזק בידי המשכירה.
הקטנת הנזק על-ידי המשכירה
93. סעיף 14(א) לחוק התרופות קובע כי "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". ברם, כאמור בסעיף 14(א) עצמו, וכמצוטט לעיל, הפיצוי המוסכם אינו כפוף לנטל הקטנת הנזק (שכן, כאמור בסעיף 15(א) לחוק התרופות, הפיצוי המוסכם עצמו אינו כפוף להוכחת הנזק). השוו גם דברי-ההסבר לסעיף 458(ג) להצעת-חוק דיני ממונות (ה"ח 595, 15.6.2011, בעמ' 891), בהם נכתב כי "מוצע לקבוע במפורש, ברוח הוראת החוק הקיים, כי עקרון הקטנת הנזק אינו רלוונטי לפיצויים לדוגמה, לפיצויים בלא הוכחת נזק או לפיצויים מוסכמים, הקבועים בפרק המוצע. זאת, בשל אופיים האובייקטיבי של פיצויים אלה".
אלא שיחד עם עקרון זה, נקבע בפסיקה כי:
הגם שזכאות הנפגע לפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה אינה כפופה עקרונית לנטל הקטנת הנזק (כיוון שהזכאות לפיצוי מוסכם אינה מותנית בהוכחת קיומו של נזק), ייתכנו מקרים שבהם תהיה הצדקה להתחשב בסבירות התנהגותו של הנפגע לצורך קביעת התקופה שבגינה יחוב המפר בפיצוי מוסכם עתי. צוין למשל כי במקרה שבו הנפגע מבטל את החוזה בעקבות ההפרה אך לא נוקט בשום צעד לביצוע החיוב בעצמו או באמצעות צד שלישי, ראוי שבית המשפט יציב גבול לתקופת הפיצוי. ועוד צוין כי ייתכנו גם מקרים פחות קיצוניים מזה, שבהם יוכח שהנפגע אמנם פעל באופן סביר והתקשר לאחר ביטול החוזה עם המפר בחוזה חלופי עם צד שלישי, אך ביצוע חוזה זה התעכב באופן בלתי סביר ובלתי צפוי, מסיבות שאינן קשורות לנפגע או למפר, באופן שיהפוך את חיוב המפר בפיצוי מוסכם עבור מלוא התקופה עד להשלמת החיוב לבלתי הוגן. נקבע כי בנסיבות אלה יש הצדקה שבית המשפט יתערב ויגביל את תקופת הפיצוי, כך שהמפר יחוב בפיצוי רק עבור אותו חלק של העיכוב שנגרם עקב הפרתו שלו את החוזה...
...ככל שהצדדים קבעו בחוזה מנגנון פיצוי מוסכם עתי, וככל שבית המשפט השתכנע כי שיעור הפיצוי העתי הינו סביר כשלעצמו, עיקר הדיון בתביעה להפחתת פיצויים מוסכמים בבית המשפט צריך להתמקד בשאלת משך התקופה שבה יחויב המפר בפיצוי העתי בגין ההפרה. ככלל, על המפר לשלם לנפגע את הפיצוי המוסכם העתי החל ממועד ההפרה ועד למועד השלמת החיוב על ידי הנפגע (או צד שלישי). עם זאת, במקרים בהם התקופה מתארכת במידה ניכרת, וכשהשלמת החיוב אינה מצויה עוד בידי המפר אלא בידי הנפגע, על בית המשפט לבחון מה גרם להתארכות התקופה – האם מדובר בעיכוב שהינו חלק מהסיכון שהיה צפוי מראש, ומשכך ניתן היה לצפות מראש גם את הנזק הנובע מסיכון זה כתוצאה מסתברת של הפרת החוזה, או שמא חלק מהעיכוב הינו כזה שלא היה צפוי מראש, באופן שחורג במובהק מציפיות הצדדים במועד כריתת החוזה בדבר תוצאותיה המסתברות של ההפרה. בהקשר זה, ייתכנו נסיבות חריגות שבהן התקופה תתארך במידה ניכרת מסיבות חיצוניות – שלא קשורות למי מהצדדים ושלא ניתן היה לצפותן מראש במועד כריתת החוזה כחלק ממערך הסיכונים החוזי – וככל שמשתכנע בית המשפט כי התארכות התקופה הינה חריגה באופן שהופך את סכום הפיצוי הכולל לבלתי סביר ביחס לנזקים שיכלו הצדדים לצפות במועד כריתת החוזה, אזי יש הצדקה להפחיתו בהתאם לסעיף 15(א) לחוק התרופות, בין אם על ידי קיצור התקופה שבה ישולם הפיצוי העתי ובין אם על ידי הפחתה של סכום הפיצוי הכולל.
[עניין זאבי, פסקאות 73-72.]