וכן, בהמשך בסעיף 28 לפסק הדין:
"לסיכום, סמכותו העניינית של המפקח קבועה בסעיף 72(א) לחוק המקרקעין, והיא חלה על כל סכסוך הנוגע לזכויות וחובות של בעלי דירות בבית המשותף לפי חוק החיזוק. משתובענת המערערים נוגעת לזכויות ביחס לדירות שתיבנינה, אם תיבנינה, מכוח תמ"א 38 ובהתאם להוראות חוק החיזוק, הרי שהמפקח מוסמך לדון בה."
קביעה דומה קבע בית המשפט העליון גם ברע"א 1002/14 שומרוני נ' קופמן (9.7.2014) (להלן: "פסק הדין בעניין שומרוני"), שם הוסיף בית המשפט העליון וקבע כי סמכותו של המפקח על רישום המקרקעין לא נסבה רק על אישור עבודות החיזוק, אלא היא משתרעת גם על אישור של אופן ביצוע העבודה. כך, בסעיף 22 נקבע על ידי בית המשפט העליון בעניין שומרוני כי:
" פעולה משותפת של בעלי זכויות בדירות בבית משותף במסגרת תמ"א 38 היא תנאי הכרחי ליישומה, הן משום שהחיזוק צריך להיעשות במבנה כולו והן משום שזכויות הבנייה הנוספות הן זכויות המשותפות לכלל הדיירים בבניין. על מנת שניתן יהיה ליישם את ההסדרים המקלים הקבועים בחוק החיזוק, הלכה למעשה, ודווקא כאשר קיימת יותר מחלופה אפשרית אחת לחיזוק הבניין – נדרש כי למפקח תהיה סמכות להכריע גם באשר לאופן ביצוע העבודות. רק באמצעות סמכות לאישור מתכונת העבודות יהיה באפשרות המפקח ליישם את מטרתו של חוק החיזוק – קביעת הסדרים מקלים לביצוע תמ"א 38. כל פרשנות אחרת תעקר את סמכויותיו של המפקח מתוכן ותסכל את המטרות שתמ"א 38 וחוק החיזוק נועדו לקדם. למעשה, במקרה הטיפוסי, המחלוקת בין בעלי דירות נסבה על אופן מימוש הזכויות לפי תמ"א 38, להבדיל מאשר על "תמיכה עקרונית" ביישומה. במילים אחרות, מרבית המחלוקות מתגלעות דווקא כאשר הצדדים נדרשים להסכים על הפרטים הקונקרטיים של תוכנית מוצעת".
מהאמור עולה כי סמכותו של המפקח על רישום המקרקעין היא נרחבת – הוא מוסמך לדון בכל סכסוך בין בעלי דירות הנוגע לחוק החיזוק ובכלל כך גם בסכסוך הנסב על הקניית זכויות לצדדים שלישיים ואין הוא מוגבל לסכסוכים נשוא התביעות המפורטות מפורשות בחוק החיזוק. בהתאמה לאמור, הרי שגם מקום בו במוקד הסכסוך בין בעלי הדירות בבית משותף, פרויקט אשר מבוקש לבנותו במשותף עם בית משותף אחר – הרי שהמפקח מוסמך לדון בו.
זאת ועוד, כפי שנקבע במסגרת הפסיקה, מוסמך המפקח על רישום המקרקעין, אגב דיון בתביעה בהתאם לחוק החיזוק, לדון ולהקנות זכויות קנייניות הנוגעות לתביעה כאמור. כיון שכך, הרי שגם טענת המערערים ולפיה חרגה המפקחת מסמכותה עת דנה והקנתה זיקות הנאה ברכוש המשותף של הבית המשותף נשוא הדיון – דינה דחייה. אשר לטענה זו, אציין כי המערערים בטענתם התבססו על הוראת סעיף 74 לחוק המקרקעין הקובעת כי למפקח הדן בסכסוך יהיו כל הסמכויות שיש לשופט בית משפט שלום הדן בתביעה אזרחית. מהוראת סעיף 74, למדו המערערים – באופן שגוי – שסמכותו של המפקח מקבילה לזו של בית משפט השלום ומשכך, טענו כי אין בסמכות המפקחת להקנות זיקות הנאה - סעד המצוי בסמכות בית המשפט המחוזי, הואיל והוא נסב על תביעה אחרת במקרקעין. טענה דומה לטענתם זו של המערערים, נדחתה על ידי בית המשפט העליון בעניין רוט. שם נקבע על ידי בית המשפט העליון כי, בכל הנוגע לחוק החיזוק, סמכותו של המפקח נקבעה בסעיף 72 לחוק המקרקעין לדון בכל "סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם לפי התקנון..." ובהתאם לה, המפקח אף מוסמך לדון ולהכריע גם בשאלות הבעלות הנוגעות לסכסוך כאמור. אשר להוראת סעיף 74 נקבע כי זו אינה מגבילה את סמכותו העניינית של המפקח ואף אינה נסבה על סמכות, אלא שבמסגרתה ניתנות למפקח "הדן בסכסוך" כל הסמכויות, שיש לשופט בית-משפט שלום, כאשר זה דן בתביעה אזרחית – הא ותו לא.