45. משהאמור הובהר אנסה להתחקות אחר פרשנותן של הוראות סעיפים 2 ו – 3 לחוק החיזוק, העומדות במרכז הדיון. תחילת דרכנו כאמור בלשון החוק, אשר לטעמי אין בה בכדי לסייע בהכרעה וזאת, הואיל וסעיף 3 אינו מפרט את טיבן של העבודות אשר נכנסות לגדרו, אלא שהוא קובע כי הוא נסב על עבודות ברכוש המשותף שאין בהן משום שינוי הרכוש המשותף, הא ותו לא.
כיוון שכך ועל מנת ליצוק תוכן ללשונו של החוק, לפרשה ולקבוע את היקף תחולתן של ההוראות הרלוונטיות, אפנה לבחינת תכלית החקיקה. אשר לתכלית החקיקה הרי שכפי שפורט לעיל, במסגרת חוק החיזוק ביקש המחוקק להקל על ביצוע פרויקטים של חיזוק על ידי הורדת רף ההסכמה הנדרש לביצוע פרויקטים כאמור. קרי במסגרת חוק החיזוק גילם המחוקק חריג לכלל הקבוע בחוק המקרקעין ולפיו טעונות החלטות כאמור הסכמת כל בעלי הזכויות. קביעותיו של חוק החיזוק בדבר הורדת רף ההסכמה, מהוות נקודות איזון בין שני אינטרסים מתנגשים – מזה – זכויותיהם הקנייניות של בעלי הדירות בדירותיהם וברכוש המשותף ומזה - הצורך הציבורי החשוב בחיזוק בתים מפני רעידת אדמה (עניין רוט בסעיף 15). כיוון שכך ועל מנת לפרש את היקף פריסתו של החוק בכלל והוראותיו נשוא הדיון בפרט, יש לבחון את טיבם של שני האינטרסים המתנגשים ואת המיקום הנכון של נקודת האיזון ביניהם במקרה דנן.
46. כאמור, מצדו האחד של המתרס- זכויותיהם הקנייניות של בעלי הדירות בבית המשותף, אשר על פניו נפגעות מקום בו עסקינן בעבודות ברכוש המשותף וככל שאמנם תוקננה זכויות ברכוש המשותף לאחרים. אשר לזכויות הקנייניות של בעלי הדירות הרי שבהתאם לדין, לכל אחד מבעלי הדירות חלק יחסי ברכוש המשותף הנובע מהיחס בין שטח דירתו לשטח הכולל. זכותם זו של בעלי הדירות ברכוש המשותף, היא זכות קניינית המעוגנת כזכות חוקתית אשר אין לפגוע בה, בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יחד עם זאת נקבע באשר לזכות זו כי: "כשאר זכויות האדם, אף היא זכות "יחסית", ונגזר עליה להתמודד עם ערכים מתחרים. הדברים אמורים ביתר שאת ביחס לזכותו של בעל דירה ביחס לרכוש המשותף, שנחשבת למופע חלש יותר של זכות הקניין." (עניין עטייה בעמוד 9 לפסק הדין; ראו גם - ע"א 3511/13 רגינה שורצברגר נ' שלום מרין (24.07.2014)).
על מאפייניו הייחודים של הבית המשותף וזכויות הקניין של בעלי הדירות בו עמד כב' השופט מ' חשין ברע"א 7112/93 צודלר נ' יוסף, פ"ד מח(5) 550 (1994) (להלן: "עניין צודלר"). באותו עניין עמד בית המשפט העליון על הבחנה, בין שתי השקפות הנוגעות להיקפה של זכות הקניין, הבחנה אשר התפתחה בהמשך במסגרת הפסיקה. הראשונה – המבוססת על הוראת סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפיה אין פוגעים בקניינו של אדם - הרואה בזכות הקניין כזכות המקנה לבעליה חירות וחופש לממשה כרצונו ובהתאם לשיקול דעתו, המוגבל רק מלבצע שימושים אסורים. כלל זה הוגדר כ"כלל הקניין כשליטה" ובזכות המוקנית לפיו כמתחם של "שרירות בעלים" (ראו ענייו שורצברגר בסעיף 21 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם; יהושע ויסמן דיני קנין – חלק כללי (1993), בעמוד 20; חנוך דגן, "פרשנות בדיני קניין, הבית המשותף ובעיית הפעולה המשותפת" עיוני משפט, כרך כ (תשנ"ו-תשנ"ז), בעמודים 23-24 ). ואילו השנייה- רואה בזכות הקניין כזכות מורכבת שאינה אחידה מושגית ומשמעותה משתנה בהתאם לאינטרסים המתנגשים ונסיבות העניין (עניין שורצברגר שם.). בעניין צודלר הגדיר כב' השופט חשין את ההשקפה הרואה את זכות הקניין כ"שליטה" כ"כלל" וראה בזכות הקניין של בעלי דירות ברכוש המשותף כ"חריג" לכלל והגדירה כזכות אשר אינה זכות קניינית קלאסית, אלא שאותה ניתן לראות יותר כ"קניין כשיתוף" - זאת, שכן:
"הבית המשותף [...] הינו המצאה של המשפט המודרני, ומקורו בתנאים פיסיים וחברתיים של החברה המודרנית. מנקודת ראותו של משפט הקניין הקלאסי, הבית המשותף הינו מעין יצור כלאיים: ה"דירות" בבית המשותף מצויות בבעלות נפרדת (סעיף 54 לחוק), ובצדן ה"רכוש המשותף" מצוי בבעלות משותפת של כל הבעלים. הוראות השיתוף של הדין הכללי אינן חלות על הרכוש המשותף שבבית המשותף (סעיף 56(א) לחוק), והוראות פרק הבתים המשותפים שבחוק הן ייחודיות לבתים משותפים. ההסדר שקבע הדין לבית המשותף מגביל את זכותם של בעלי הדירות לעשות גם ברכוש המשותף גם בדירות שבבעלותם, וגם בכך ניכרת ייחודיותו הנורמאטיבית של הבית המשותף ושל ההסדרים החלים עליו" (שם, בעמ' 562; השוו: יהושע ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף 336-351 (1997) (להלן: ויסמן-דיני קניין); דויטש-קניין, בעמ' 657-649, 701; גד טדסקי "בעלות ושיתוף בבית משותף" הפרקליט ל 214 (1976))."