קיימת אפליית המערערים לרעה בתמורות אשר קיבלו – בהקשר זה טענו המערערים כי הופלו משום שבמבנה 13 לא נוצלו זכויות בניה אשר נוצלו על ידי הדיירים במבנים האחרים; נוסף על כך משום שלא ניתנה להם מרפסת עורפית אלא חזיתית שאינה שימושית לאור מיקום מתקן החניה; זאת ועוד משהם מקבלים תמורה לא שוויונית יחסית לדירות בקומת קרקע שנהרסות ונבנות מחדש תוך שלדירות אלו גם תוצמד גינה. בהקשר זה האחרון הוסיפו המערערים וטענו כי לכל היותר זכאיות דירות אלו להצמדה של גינה השטח של 5.6 מ"ר, כשטח המרפסת מעל דירות הגן, ולא בגודל של 14 מ"ר כפי שמבקש היזם להצמיד להן; זאת אף זאת, המערערים טענו כי הופלו גם מהטעם שדיירים אחרים קיבלו תמורות נוספות שהוסתרו מהם.
גם טענותיהם אלו של המערערים נדחו ברובן על ידי המפקחת. כך – הטענה בדבר יתרת זכויות הבנייה למבנה 13 נשללה. בהקשר זה נקבע כי בעבר בעלי דירות במבנים האחרים, בהתבסס על משטר חוקי קודם, הרחיבו דירותיהם על דרך תוספת מרפסות, אשר נסגרו על ידי הדיירים בהמשך. לדיירי המבנים 15 ו – 13, הוצע כי – ככל שהדיירים במבנים יסכימו לכך, יגיש היזם בקשה לביצוע הרחבות דומות – ואולם, לא זו בלבד שהצעה זו לא זכתה להסכמה כנדרש על ידי דיירי מבנה 13, אלא שממילא בדיעבד התחוור כי אין לתוספת שטחים אלו התכנות, הואיל ובקשה כאמור אשר הוגשה באשר למבנה 15, נדחתה על ידי הוועדה המקומית מהטעם שלא נותרו זכויות בניה לניצול. לאור האמור ובהינתן שלגישת המפקחת את טענת האפליה יש לבחון בהתאם לנתוני הדירות טרום הפרויקט ולא ביחס לנתוני הדירות לפי מצבן המקורי עת נבנה הבית המשותף - נקבע כי אין לטענת האפליה על מה לסמוך. עוד נדחתה טענת המערערים ולפיה הופלו הואיל וקיבלו מרפסת חזיתית תחת שתי מרפסות – עורפית וחזיתית. אשר לטענה זו נקבע שבהינתן ששטחה הכולל של המרפסת החזיתית אשר ניתנה לדירת המערערים (14 מ"ר), גדול מהשטח הכולל של שתי המרפסות שמקבלות הדירות הטיפוסיות בבניינים האחרים – הרי שהמערערים לא הופלו בנושא זה. עוד ציינה המפקחת לעניין זה כי ההחלפה של המרפסות החזיתית והעורפית במרפסת חזיתית אחת, נבעה מבקשת בעלי הדירות שהצטרפו להסכם במבנה 13. זאת אף זאת, המפקחת הוסיפה וציינה כי אמנם סביר שהשהייה במרפסת, הממוקמת מעל לכניסה לשבילים המובילים אל תאי הקליטה, תלווה ברעש הנובע ממתקנים אלו ואולם, נקבע כי אין הדבר מלמד שלא ניתן יהיה לעשות במרפסת שימוש כלל כפי הנטען על ידי המערערים. אשר לדירות הקרקע, נקבע כי אין מנוס מהריסת דירות הקרקע, הואיל וגם הפתרון החלופי המוצע על ידי המערערים ולפיו דרכי הגישה יהיו משני צידי הבניינים, מניח צורך בהריסת דירות הקרקע לשם בניית תאי הקליטה. עוד נקבע כי בהינתן שלדירות האחרות מוצמדת מרפסת, הרי שאין כל מניעה שלדירות הקרקע יוצמד שטח חצר חלף מרפסת. יחד עם זאת, מצאה המפקחת כי קיימת אמנם תמורה עודפת בנוגע לגודל שטח החצר המוצמד לדירות אלו וזאת הואיל ומדובר בשטח חצר העומד על 14 מ"ר, בה בשעה ששטח המרפסות בדירות הטיפוסיות עומד על 9.6 מ"ר. כיוון שכך, נקבע כי אין להצמיד לדירות אלו שטח קרקע שיעלה על 9.6 מ"ר.
עוד מצאה המפקחת לדחות את הטענה ולפיה קיימת אפליה בקיומם של הסכמים פרטניים עם בעלי הדירות האחרות. אשר לכך, נקבע ראשית כי עצם קיומם של הסכמים פרטניים אינו מהווה תמורה עודפת, הואיל ונדרשת התאמת כל דירה להרחבות המתוכננות. עוד נקבע כי המערערים לא הוכיחו דבר קיומם של הסכמים סודיים . יתרה מכך, נקבע כי טענת קיומן של תמורות עודפות בהסכמים כאמור, נשללת בהינתן המנגנון ולפיו קיימים נציגים מוסמכים, מטעם בעלי הדירות, שבוחנים את התמורות לכל דירה ודירה והן כפופות לאישורם וכן הואיל ובהתאם להסכם עם היזם, כל ההסכמים הפרטניים עתידים להיות שקופים ולהצטרף כנספחים להסכם. יחד עם זאת, נקבע כי גם המערערים זכאים לאותה אפשרות להכנת תכנית פרטנית אשר במסגרתה יוסדרו גם ההתאמות בדירתם ומשכך, ניתנה הוראה למערערים לשתף פעולה עם היזם ועם האדריכל מטעמו וזאת, על מנת לערוך תכנית כאמור בתוך 45 ימים ממועד פסק הדין.