11. טענות המערערים בקצירת האומר;
את הטענות אשר ניתן להגדירן לטעמי כטענותיהם העיקריות של המערערים, ניתן לחלק לשלושה נושאים מרכזיים – האחד נסב על קביעות המפקחת במסגרתן אושרה בניית החניון המשותף, אשר יש בהן בכדי להוביל, לטענת המערערים, לפגיעה בזכויותיהם הקנייניות וזאת, בין היתר, הואיל והלכה למעשה, הוקנו זכויות קנייניות ברכוש המשותף של הבית המשותף, לדיירי הבית המשותף הסמוך. השני – נסב על קביעות המפקחת בדבר הצמדת חצרות לדירות הקרקע והשלישי – נסב על קביעות המפקחת והחלופה שאומצה על ידה, אשר לטענת המערערים מתעלמות מהפגיעה המשמעותית בדירת המערערים ובבתם המתגוררת בה וזאת, תחת אימוץ חלופות אשר הוצעו על ידי המערערים שהן לטענתם פוגעניות פחות.
12. ביתר פירוט, בסוגייה הקניינית, טוענים המערערים – כי בקביעת המפקחת במסגרתה למעשה אוחדו שתי החלקות עליהן הבתים המשותפים והוקנו זיקות הנאה בדרכי הגישה לחניון, בתאי הקליטה ובמקומות החניה הממוקמים בחלקת הבית המשותף - המפקחת דנה והכריעה בנושאים שאינם בסמכותה ויתרה מכך, העניקה סעדים שאינם בסמכותה, אשר אף לא נתבעו ואשר בעלי הדין להם הוענקו הסעדים כלל אינם צדדים לתובענה. כך, נטען כי הסמכות לאחד את שתי החלקות היא של מוסד התכנון ולא של המפקחת ויתרה מכך, גם סמכות זו ניתן ליישם, על פי תכנית הרבעים, רק בנוגע לחלקות בהן קיימת בנייה חדשה ולא לחלקות בהן מתבקשת תוספת בנייה. עוד נטען כי המשיבים כלל לא עתרו למתן זיקות הנאה ולמרות זאת, מצאה המפקחת להקנותן במסגרת פסק דינה. יתרה מכך נטען כי בעלי הדירות בבית המשותף הסמוך נמחקו מהתביעה ואינם צד להליך ומשכך נטען כי לא ניתן להקנות להם זיקות הנאה. עוד נטען בהקשר זה, כי העדר סמכות לדון ולהקנות סעדים לבעלי הדירות בבית המשותף הסמוך, נובע גם ממעשה בית דין המצוי בהחלטת המפקחת אריאלי בהחלטתה בתחילת ההליך, במסגרתה נמחקו בעלי הדירות בבית המשותף הסמוך ונקבע כי אין סמכות לדון בעניינם. זאת אף זאת - נטען כי גם לו היה מתבקש סעד של הקניית זיקת הנאה, הרי שהסמכות להצהיר ולקבוע את דבר קיומה נתונה לבית המשפט המחוזי ולא למפקחת על רישום המקרקעין, שכן, אין מדובר בתביעה הנוגעת לחזקה ושימוש במקרקעין, אלא בתביעה אחרת במקרקעין.
נוסף על כך טוענים המערערים- ועל כך עיקר יהבם בערעור – כי שגתה המפקחת עת קבעה כי היא מוסמכת לדון בהסכם הנסב על בניית החניון ברכוש המשותף השייך לבית ולבית המשותף הסמוך וכן, להכריע בעניין זכויות קנייניות אשר יש להקנות על מנת להוציא פרויקט משותף זה לפועל. בהקשר זה נטען כי חוק החיזוק לא נועד לצורך עקיפת דיני המקרקעין אלא רק בנסיבות תחולתו, קרי בנוגע למימוש חיזוק על פי תמ"א 38 בבית משותף ספציפי. בהקשר זה נטען כי כל הפסיקה אליה הפנתה המפקחת התייחסה לבית המשותף נשוא התמ"א ולא לבתים נוספים בחלקות או באזורים אחרים. עוד נטען כי היזם לא הביא כל ראיה לכך שלא ניתן לבצע את פרויקט התמ"א ללא החניה המבוקשת בשתי החלקות ולטענת המערערים לא בכדי וזאת, הואיל ומתוך הראיות כפי שהוצגו בפני המפקחת עלה ברורות שניתן לבצע את הפרויקט גם תוך תכנון חניונים נפרדים. עוד טוענים המערערים כי תכנון חניות נפרדות לכל אחד מהבתים המשותפים, היא אף החלופה התכנונית הנכונה בהתאם לתוכניות החלות ולטענת המערערים כיוון שכך אף הוגשו בקשות להיתרים בנפרד לכל אחת מהחלקות. אשר לחניות לצורכי הדירות החדשות, נטען כי גם ככל שמוסמכת המפקחת לדון בהסדרת חניות לדירות החדשות, הרי שקיימים די והותר מקומות חניה לדירות אלו – בכל אחת מהחלקות בנפרד. עוד טוענים המערערים כי ממילא אין באי הסדרת מקומות חנייה לדירות החדשות בכדי לאיין פרויקט תמ"א 38. טענתם זו משתיתים המערערים על סעיף 158א'(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה") הקובע שאף אם לא ניתן להתקין מקומות חניה לדירות החדשות של היזם, אין בדבר בכדי למנוע ביצוע פרויקט חיזוק שכן, חל איסור על המוסד התכנון להתנות היתר לביצוע עבודה ברכוש המשותף לפי תכנית חיזוק, בהתקנת מקומות חניה נוספים במספר הנדרש על פי הדין.