כמו כן, נקבע כי המפרק השתמש בקופת הפירוק כחשבון בנק הפרטי שלו ומשך מקופת הפירוק כספים שנקראו "הלוואות פרטיות" או משיכות אחרות, שנקראו העברה לפיקדון ומשיכה מפיקדון אך בעצם היה מדובר על העברות לחשבונות פרטיים על שם המפרק ועל שם הקרובים אליו.
נוסף על כך, רו"ח אביגל הגיע למסקנה כי המפרק משך מקופת הפירוק סכומים מהותיים לאורך כל שנות הפירוק, חלקם עבור הוצאות הפירוק, זאת מבלי שקיבל לכך את האישורים הנדרשים, אי סיום העבודה בפרק זמן סביר, וגרירת הרגליים בביצוע העבודות בפרויקט והתארכות אין סופית ורשלנית של הבניה אשר גרמו לפרויקט ולבעלי יחידות הדיור בפרויקט נזקים כספיים רבים.
כך גם נדרש להיבטים הכספיים השונים שאף להם נדרש בהמשך פסק הדין.
רו"ח אביגל בעדותו הבהיר שאם הייתה הנהלת חשבונות, אזי בכל רגע נתון הייתה גישה לחומרים מלאים לגבי כל שנה ושנה (80) אך ללא ניהול שוטף אין כל דרך להבין את הפעולות אשר נעשו בקופה, וכי בלי תיעוד של העבר אי אפשר להבין את המצב הכספי בהווה או לתכנן את העתיד – וזו בדיוק הייתה הבעיה בה נתקלו הגורמים המבקרים של הנתבע, לרבות הכנ"ר, בית המשפט של הפירוק ורו"ח ויגננסקי (103) .
כן העיד שלפי מספרי המונה במאזנים ישנן עדויות שאפילו פעולות ניהול החשבונות עצמן נעשו בדיעבד (91) וכי מטרת הנהלת חשבונות כפולה לאפשר מעקב אחרי הכנסות והוצאות בכל שלב, כאשר התוצר הסופי שלה הוא דו"ח רווח-הפסד של תקבולים-תשלומים (85).
כן העיד כי שיטת ניהול זו מחייבת רישום קבוע אשר אמור להופיע בכרטסת הנהלת חשבונות (142) ורישום שכזה נעשה במקום ואזי אין צורך בהסברים משלימים לחומרים החשבונאיים (92).
כמו כן, העיד רו"ח אביגל כי בהתאם לשיטת הרישום של החברה לא היה ניתן לדעת מתי היה מועד פירעונן של המחאות אשר הנתבע קיבל, האם נפרעו, מתי הופקדו והאם ישנם שיקים אשר מעולם לא הופקדו לחשבונות החברה (97), כך גם לגבי משיכות, אלה נרשמו תחת הגדרות אמורפיות בסגנון "הוצאות מפרק" (115).
--- סוף עמוד 19 ---
באשר לטענה כי הנתבע לא הפיק קבלות על תקבולים, העיד כי כל שנדרש הנתבע להוכיח כדי להראות שניהל שוברי קבלה כחוק, להראות ברישומי הנהלת החשבונות רציפות של מספרי הקבלות והחשבוניות שנרשמו (91).
כאשר נשאל מדוע לא העביר למנהל החשבונות את דו"ח ההשוואה בין היתרות שהיו בשלושת חשבונות בנק של החברה לבין היתרות שתועדו לגבי חשבונות אלו בספרי החשבונות של החברה, ועל מנת לקבל ממנו הסברים, השיב שאין דרך להסביר 8 שנים לאחר מעשה את מה שהמספרים משקפים באופן מובהק (89). כך גם העיד כי גם במקרה ובו היתרה בבנק הייתה תואמת את היתרה בספרים, עדיין לא היה בכך הוכחה שנעשו פעולות התאמה בפועל ( 88).