נטען כי שורות אלו היו יריית הפתיחה למרוץ משיכות בהיקפים עצומים מצד הנתבע, בעוד שכוונת בית המשפט הייתה ברורה – לפיה הנתבע נדרש לאשר מראש עם הועדה לפני שהוא משלם עבור הוצאה גבוהה מ-2,000 ₪ ואם לא תאושר לו ההוצאה יוכל לגשת לבית המשפט, אך הנתבע פירש זאת אחרת והסתמך על משפט זה כדי לאשר לעצמו באופן אוטומטי החזר הוצאות עד 2,000 ₪ בכל חודש מבלי להיוועץ באיש, ובנוסף כדי לגבות החזרי הוצאות נוספים שלשיטתו אם איש לא מלין עליהם אזי הם בחזקת מאושרים.
62. כן נטען כי הוראת לויט מיום 15.11.1999 אשר ניתנה בהמשך לבקשה לפסיקת הוצאות ושכר טרחה שהגיש הנתבע, קבעה כי על הנתבע להגיש בקשה מפורטת לתשלום שכר טרחה והחזר הוצאות עם תגובות ועדת הביקורת והכנ"ר, אך בפועל מאז ועד לשנת 2011 לא הגיש הנתבע בקשה כלשהי לאישור תשלום מכל סוג שהוא.
כמו כן, נטען כי הוראת לויט ביטלה את החלטת לויט מיום 6.1.1998, ולכן במידה והנתבע רצה לגבות שכר טרחה או הוצאות, היה צריך להגיש בקשה בהתאם לבית המשפט, בצרוף תגובת ועדת הביקורת והכנ"ר, אך הנתבע לא עשה זאת וגם לא שינה את התנהגותו, עת המשיך בגביית הכספים מקופת הפירוק.
עוד נטען כי הנתבע טען בעלמא שועדת הביקורת, ולפעמים המערך החשבונאי, אישרו את משיכות הכספים הרבות או לכל הפחות ידעו עליהן ושתקו, על אף שרק לבית המשפט של פירוק יש סמכות לאשר החזר הוצאות.
כך גם, הנתבע לא הרפה מוועדת הביקורת ובמהלך השנים 2001-1999 כתב לה בקשות חוזרות ונשנות לאשר לו החזר הוצאות, אך את מכתביו לא ליווה בפירוט הוצאות או אסמכתאות כלשהן על ההוצאות ששולמו, אלא רק ביקש סכומים אקראיים לגבות לכיסו.
כן נטען כי ועדת הביקורת השיבה פעמיים בלבד לבקשות הנתבע להחזר הוצאות, ואלו היו הפעמיים היחידות שבהן וועדת הביקורת נתנה התייחסות קונקרטית לגבי החזר הוצאות לנתבע. האחת, במכתב מיום 29.6.1999 שם אושר סכום של 50,000 ₪ וגם זאת באופן חד פעמי. השנייה, במכתב מיום 15.2.2000 שם לא הייתה התנגדות לסכום של 80,000 ₪, אך התשלום הותנה בהעברת הבקשה לכנ"ר והגשת בקשה לאישור בית המשפט בדחיפות.
יתר על כן, על אף שהנתבע שלח מכתב ביום 9.2.2005 וביקש החזר הוצאות ולא קיבל את אישור וועדת הביקורת, עדיין משך בשנת 2004 סך של 350,803 ₪ ובשנת 2005 סך של 236,400 ₪.
--- סוף עמוד 36 ---
63. הנתבע טשטש את המידע ויצר דיסאינפורמציה שלא אפשרו לאיש לדעת את היקפי, מועדי ומהות משיכותיו, כאשר משך 19 שנים בהן כיהן הנתבע כמפרק, יצאו רק שלושה דו"חות שנתיים מבוקרים ושלוש טיוטות לא חתומות. כך גם, עד לשנת 1997 לקופה לא היה מערך חשבונאי ורק לאחר הוצאת שלושת הדו"חות הקיימים, הועסק מנהל חשבונות. כמו כן, להנהלת החשבונות של החברה לא היו חומרים זמינים או מסודרים וכל מי שניסה ללמוד מהם על פעילותו הכספית של הנתבע כשל במשימה.