כמו כן, נטען כי כל עיכוב אשר אירע בבנייה לא היה באשמתו של הנתבע, אלא נבע מנסיבות חיצוניות שאינן תלויות בו והנתבע הוא זה שפעל באופן יצירתי לפתור את אותן הנסיבות שהובילו לעיכובים – בין היתר, נטען לקשיים משפטיים אשר הצריכו ניהול עשרות הליכים משפטיים ושעות רבות של עבודה, קשיים תכנוניים כאשר המצב התכנוני של הפרויקט היה בכי רע עת מונה הנתבע כמפרק וכן בעיות תקציביות וביצועיות, כאשר עד לאישור הסדר הנושים לא היה מימון לפרויקט.
יתר על כן, נטען כי להוכחת עילת התביעה בגין העיכוב במסירת הדירות, צורפו ארבע ראיות בלבד – אמירה של המפרק הנוכחי, התובע, כי העיכוב הוא בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו, אמירה סתמית של רואה חשבון כי ניתן היה לסיים את הפרויקט בתוך 10 שנים, הסתמכות על תקוות הנתבע בדבר אומדן מועד השלמת הפרויקט וכן פרוטוקול של ועד דיירים משנת 2005.
נטען כי ראיות אלו אינן מהוות ראיות כלל להוכחת אחריותו של הנתבע, כמו גם לנזק שנגרם, ולמעשה התובענה אינה מעמידה בפני בית המשפט ולו ראיה אחת המוכיחה כי העיכוב היה עקב רשלנותו או מחדלו של הנתבע, אשר הרחיב לגבי כל המאמצים אשר נעשו על ידו להחיש את הפרויקט ולקדם אותו.
21. באשר לטענה כי כספי הפירוק התנהלו בצורה שגויה, נטען כי קופת המזומנים אשר הועברה אל המפרק הנוכחי, התובע, אולי לא הייתה מלאה שכן לא היו קיימים מקורות רבים אשר אמורים היו להעשיר אותה, אבל התובע קיבל לידיו את כל מאגר הדירות של המפרק, אשר כלל 34 דירות אותן הוא מכר וכך העשיר את קופת הפירוק.
באשר למקורות להעשרת קופת הפירוק, נטען כי רק לאחר אישור הסדר הנושים בשנת 1994, עמדו בפני הנתבע מקורות לשם הכנסת מזומן לחשבון הבנק של הפרויקט – האחד, גבייה
--- סוף עמוד 9 ---
מדיירים של חובות קודמים או של כספים בהתאם להסדר הנושים והשני, מכירת 30 דירות השייכות למאגר הפירוק, דירות אשר הנתבע ביטל את ההסכמים לרכישתן.
22. באשר לדו"חות הכספיים, נטען כי הנתבע הגיש דו"חות כספיים או מאזני בוחן לכל השנים בהן הייתה פעילות כספית בקופה, כאשר עד לשנת 1996 כלל לא הייתה הכנסה בקופת הפירוק ובין השנים 2003-2002 לא הייתה פעילות כספית של ממש, בשל היעדר מקורות מימון וקושי במכירת הדירות.
באשר להסתייגויות מטעם רואי החשבון של החברה, נטען כי אלה נבעו מהעדר מידע חשבונאי מלא שכן טרם מינויו של הנתבע לא הייתה הנהלת חשבונות מסודרת, והאחרונה לא השאירה ספרי חשבונות ומאזנים.