(ב) נקבע כי אין לקבל את טענת הנתבע לחתימתו על הסכם תיווך עקב כפיה כמשמעותו בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973.
(ג) נקבע כי תיקון מס' 1 התשע"ז – 2017 מחודש יולי 2017 בחוק השכירות והשאילה שבא לידי ביטוי בסעיף 25 ט' לחוק , לא שינה את חוק המתווכים ואת חובתו של השוכר לשלם דמי תיווך למתווך, כאשר מדובר בדמי תיווך המוטלים על השוכר.
לפיכך, על הנתבע לשלם דמי תיווך לתובעת.
לא נפסקו הוצאות בשים לב לכך ש"מדובר בדבר חקיקה ראשוני".
7. המערער משווה לערעורו אופי עקרוני.
על כן, גם הפקיד ערבון בסך 10,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבה, כאשר הסכום שבמחלוקת הוא בסך 3,200 ₪ (קרן) בלבד.
8. המערער טוען כי בית משפט קמא שגה בקביעותיו:
א) לפי סעיף 25 ט' (ב') (3) לחוק, שוכר לא יישא במישרין בתשלומים שהמשכיר חב בהם כלפי צד שלישי, שאינם כאמור בסעיף קטן (א), ובכלל זה דמי תיווך למתווך אם המתווך פעל מטעם המשכיר.
במקרה דנן, עלה באופן חד משמעי מחומר הראיות, כי המתווך פעל מטעם המשכירה.
על כן, לאור הוראות החוק לא ניתן היה "לגלגל" את דמי התיווך על כתפי השוכר.
המערער מפנה לדברי ההסבר לחוק ולדברי הכנסת בישיבה מיום 17/7/17 שם הבהירו חברי הכנסת את הרציונל שמאחורי תיקון החוק.
ב) נטען כי חוק מאוחר גובר על חוק מוקדם (חוק המתווכים) וכי חוק ספציפי (חוק השכירות והשאילה) גובר על חוק כללי (חוק המתווכים).
מטרת תיקון חוק השכירות והשאילה היתה למנוע סיטואציה כמו במקרה דנן ובית משפט קמא פסק בניגוד לפסק דין אחר שניתן בבית משפט השלום בתל אביב באותה סוגיה. (תא"מ 5859-11-18 יעקובסון נ' גרגירים בע"מ (להלן: "עניין יעקובסון").
ג) עוד נטען כי היה צריך להכריע בטענת ההגנה שלו ולפיה המתווך הפעיל עליו השפעה בלתי הוגנת בניגוד לסעיף 3 (ב) (8) לחוק הגנת הצרכן תשמ"א – 1981 (להלן: "הגנת הצרכן").
9. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור מהטעמים המרכזיים הבאים:
א) אין להתערב בקביעות עובדתיות של בית משפט השלום ולפיהן המערער היה מודע לכך שהמודעה היא של משרד תיווך. המתווך היה הגורם היעיל, בסיועו נוהל מו"מ ונחתם הסכם שכירות. ההסכם נחתם ללא כפייה.
ב) תיקון חוק השכירות והשאילה אוסר על תשלום של שוכר "במישרין" בתשלומים שנקבעו בסעיף 25 ט' (ב) (3) לחוק.
המשכיר לא יכול לחייב שוכר בשיפוי בגין תשלומים ששילם למתווך מטעמו. זו לשון הסעיף.
במקרה דנן, המשכיר לא שילם למתווך וגם לא חייב לו דבר.
דמי התיווך ששולמו על ידי השוכר אינם שיפוי או תשלום המיוחס למשכיר.
לא הוכח כי דמי התיווך ששולמו על ידי השוכר גבוהים מדמי תיווך של צד אחד לעסקה. הוכח כי הם נמוכים: דמי התיווך עמדו על פחות ממחצית חודש שכירות (בתוספת מע"מ).