בית-משפט קמא היה ער לתוצאה המתבקשת מן הקביעה הזו אך לא שינה מדעתו:
"הגעתי למסקנה זו [כך הוא מציין] תוך מצוקה מסוימת, שכן בפי הנתבעים הודאה כי לא פרעו לתובעת את המגיע לה, אלא שאין בהודאה סתמית זו להשלים את אשר החסירה התובעת, בהימנעה מלהביא ראיה מהימנה לסכום שחב בו כל נתבע ונתבע".
5. פרשנות זו שנתן בית-המשפט המחוזי לנפקותה של חבות המשיבים אין לקבל.
ההסכם שנחתם בין המערערת לבין המשיבים מונה את המשיבים "כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד" כצד להסכם. כל בעלי החלקות במקרקעין הוגדרו בהסכם כ"הבעלים", ומכאן והלאה מתייחסות כל ההתניות בגוף ההסכם לבעלים – כאחד.
כך בהוראות ההסכם בכלל, וכך בהוראות המתייחסות לחבות שבמחלוקת בפרט. ההסכם אינו מייחד חבות מן החבויות המנויות בו למשיבים מסוימים. הוא נוקט לשון המייחסת חבות משותפת לכולם, בלא להבחין בין המשיבים לבין עצמם. הוא מחייב את כולם יחד וכל אחד מהם לחוד לשאת בחבותם כלפי המערערת.
--- סוף עמוד 374 ---
גם המשיבים ראו עצמם כחבים כלפי המערערת, יחד ולחוד. היות שהחובות והזכויות המתוארות בהסכם בינם לבינה מיוחסות לכולם כאחד, ראו אף המשיבים צורך לכרות הסכם של שיתוף בינם לבין עצמם. הסכם השיתוף מציין במפורש, כי:
"ברצון כל הבעלים להתקשר בהסכם זה כדי לקבוע את האופן והדרך בה הבעלים כאיש אחד יפעלו ויקיימו את חיוביהם והאופן בו הבעלים כאיש אחד יממשו את זכויותיהם כלפי הקבלן על-פי הסכם הבניה".
בהסכם זה שביניהם הסמיכו המשיבים את המשיב 2 לפעול בשמם ובאו לכלל הסכמה ביניהם, כי כל פעולה שתיעשה על-ידיו במסגרת ההסכם עם המערערת, תחייב את המשיבים כולם. המשיב 2 הוסמך מטעמם לבוא חשבון עם המערערת בכל הקשור בפירעון המסים ובתשלומי החובה האחרים.
אכן, בפועל מערכת היחסים שבין החייבים לבין הנושה היא הנותנת אם חוב "אחד" בפנינו או חיובים נפרדים. לא הבאנו את תיאור מערכת היחסים שבין החייבים לבין עצמם אלא כדי ללמד כי מעולם לא הייתה מחלוקת של ממש בין הצדדים בדבר אופיו של החיוב.
6. עיון בהסכם מלמד כי לצדדים כולם היה עניין בקיום ההתחייבויות הנובעות ממנו כחיוב יחד ולחוד.
חיוב זה שנטלו על עצמם המשיבים הוא פועל יוצא של מהות העיסקה שנקשרה בינם לבין המערערת.
ההיגיון העסקי שמאחורי הסכם קומבינציה שבו מעורבים בעלים משותפים של מקרקעין, מצד אחד, וקבלן המבקש לבנות על המקרקעין, מצד אחר, נגזר תכופות מן הצורך לאפשר לקבלן לראות בחוב שחבים כלפיו הבעלים המשותפים – חוב אחד. גם כאן בחרו הצדדים שלא להפריד בין החיובים בהוראות ההסכם. הם שמטו מרצון מתחת רגליהם כל אפשרות לייחד למי מהם את הזכויות או לייחס למי מהם חלקים מסוימים בחוב. התמורה שהמשיבים זכו לה, היא תמורה משותפת. הוסכם כי "הבעלים יבחרו מתוך כל השטחים הנ"ל את 'שטחי הבעלים' שיהיו 40% (ארבעים אחוז למאה) מהערך הכספי שנתן הקבלן לכלל היחידות בבניינים" (סעיף 9 להסכם). מתוך מקבץ הדירות שהועבר לבעלים, בלא הפרדה ביניהן וביניהם, הוסכם כי במחיר מקצת חוב המסים, רשאים המשיבים להשיב למערערת יחידה אחת מכלל הדירות, בלא לייחד את ההתחשבנות הזו למשיב מסוים, ובלשון ההסכם: "לבעלים תהיה הזכות להחזיר לקבלן את הסך הנ"ל בדרך של קיזוז ממחיר אחת מהדירות שבשטחי הבעלים" (סעיף 18ב להסכם).