--- סוף עמוד 375 ---
החיוב שבו נושאים המשיבים אינו רק חיוב "יחד", הוא גם חיוב "יחד ולחוד". כך מפרש ההסכם, וזו גם התוצאה, על-פי דין, מקיומו של חיוב אחד.
7. בענייננו, מקור החיוב הסולידרי של המשיבים הוא בהסכם. ההוראות הכלליות הנוגעות לריבוי חיובים מצויות בפרק השישי של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים).
חוק החוזים קבע בסעיף 54 את החזקה כי "שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד". בכך הרחיב את תחומו של החיוב יחד ולחוד. המחוקק ראה להסתפק בחוק החוזים בהוראה המתייחסת לחיוב "יחד ולחוד" שהוא למעשה שילוב של שתי צורות החיוב האחרות – חיוב "יחד" וחיוב "לחוד" (ד' פרידמן, נ' כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי [4], בעמ' 172). דין החיוב "יחד ולחוד" הוחל בפועל גם על החוב "יחד". דין זה חל הן כאשר ההוראה המטילה על שניים חיוב אחד מצויה בחוזה והן כשהיא מצויה בחוק (ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א) [5], בעמ' 310). החיוב המשותף מקנה לנושה את הזכות לתבוע את קיום החיוב מכל אחד מן החייבים בנפרד או מכולם יחד בלא תלות בשאלת החלוקה הפנימית בין החייבים. זכותו של הנושה לבור לו את החייב שמידיו הוא מבקש את החוב באה לקצה רק בהיפרע החיוב. אולם ברירה זו שבידי הנושה, לבור לו את החייב, אינה מקנה בידיו את הרשות להיפרע יותר מן המגיע לו (סעיף 55(א) לחוק החוזים).
8. אמנם בית-המשפט המחוזי היה נכון, כאמור, לצאת מהנחה כי מדובר בחבות "ביחד ולחוד", אך קבע כי על המערערת היה להוכיח "מה סכום מוטל היה על כל אחד ואחד [מהמשיבים – א' ר'] ומה הסכום ששולם". לשיטתו, אין תקומה לחבות המשיבים במקרה זה בלא שהוכח מהו החוב שיחול, בסופו של חשבון, על כל אחד מהם. תפיסה זו אין לקבל.
הטלת החובה על הנושה להוכיח את גבולות החלוקה ה"פנימית", בין כל אחד מהחייבים בחיוב "יחד ולחוד", מקום שבו הוכח קיומו של חיוב אחד כולל, עשויה לסכל את נפקותו.
מבחינתו של הנושה, לבו של ההסדר הזה – בזכות לתבוע את קיום החוב מכל אחד מן החייבים בנפרד, או מכולם כאחד, בלא להידרש לחלוקה הפנימית שביניהם. "חשיבותה של הזכות לתבוע את כולם מסתברת מן ההיגיון העסקי של עסקות מסוימות, כגון עיסקת מכר מקרקעין בבעלות משותפת בחלקים בלתי מסוימים שאין לנושה טעם בקיום ההתחייבות לגבי חלק מן הנכס בלבד..." (דברי השופטת נתניהו
--- סוף עמוד 376 ---