בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ [1], בעמ' 862). כך לגבי העברת הבעלות וכך לגבי זכות השיפוי המתייחסת לחוב המסים.
נראה כי בית-המשפט המחוזי פירש את הוראת סעיף 55 לחוק החוזים באופן שהנושה רשאי לדרוש את קיום החוב מהחייבים כולם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, רק לאחר שהוכיח מה חלקו של כל אחד מהם בנטל החוב. על-פי פירוש זה, פעולתו של סעיף 55 מצטמצמת בהקלת גביית החוב, אך אינה מקלה על הנושה במקרה של חיוב ביחד ולחוד, בשלב הוכחת החוב. פירוש זה, המכביד את נטל ההוכחה הרובץ על הנושה ומטיל עליו את החובה להוכיח את חלקו של כל חייב וחייב, אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ומייתר את ההפרדה שיצר המחוקק בין הזכות המוענקת לנושה לדרוש את קיום החוב כולו מכל אחד מן החייבים או מכולם כאחד, לבין החלוקה הפנימית של החוב בין החייבים לבין עצמם.
9. לשיטתו, לא ראה בית-המשפט המחוזי צורך להמשיך ולבחון את הראיות שהוצגו במשפט בדבר הסכומים ששולמו על-ידי המערערת. באותה מידה לא מצא לבחון את הראיות שהוגשו מטעם המשיבים במסגרת טענות הקיזוז שבפיהם. בבית-המשפט הוצגו ראיות בכתב ובעדות שעל-פה, ובאמצעותן ביקשו הצדדים להוכיח את טענותיהם. המערערת הציגה ראיות בדבר תשלום חוב המסים החל על המשיבים, המשיבים הציגו ראיותיהם לעניין טענת הקיזוז שהעלו. ראיות אלה צריכות בחינה והערכה, בין בסיוע מומחה בתחום החשבונאות, שימנה בית-המשפט, ובין אחרת. כך או כך יהא צורך להשלים את הבירור העובדתי ולהכריע בו. בשל הנחת היסוד אשר שימשה אותו לא ראה בית-המשפט המחוזי צורך להשלים בירור זה ולקבוע מימצאים עובדתיים. יש צורך לפיכך בהשבת הדיון אליו על-מנת שייקבעו מימצאים כאמור.
עם זאת, בית-המשפט המחוזי נתן דעתו לשאלות אחרות שעוררה המערערת במשפט, ובהן השאלה אם הדירות שמסרה לידי המשיבים, נמסרו לה בנאמנות, והשאלה אם עומדת לה למערערת, בגין אותן דירות, זכות העיכבון. הערעור מופנה גם כנגד מסקנותיו של בית-המשפט בשאלות אלה. מקצת השאלות האלה מערבות חוק ועובדה אלא שבשל הנחת היסוד שעמדה כאמור ביסוד פסיקתו, לא ראה בית-המשפט המחוזי צורך לבררן עד תומן. לפיכך בשלב זה ראוי להתייחס לשאלות שבחוק שהעלתה המערערת.
נאמנות ועיכבון
10. בשנת 1986 נקלעה המערערת לקשיים כספיים, והמשיבים ביקשו להחיש את קבלת הדירות לידיהם, על-פי ההסכם. המערערת נענתה להם ומסרה בידיהם מקצת
--- סוף עמוד 377 ---