3. החובה לקבל היתר חלה כאשר העובדת פוטרה מעבודתה, ובהקשר זה מקובלת עלינו העמדה כי פיטורים יכולים להיות גם בדרך של התנהגות ולא רק במפורש בעל פה או בכתב. זאת, ככל שמתוך ההתנהגות עולה בצורה ברורה וחד משמעית כי הלכה למעשה המעסיק הביא את יחסי העבודה לקיצם. כך לדוגמא נקבע בעניין הפניקס כי התנהגות המעסיק בנסיבות העניין עלתה כדי פיטורים הטעונים היתר, וכך נאמר:
"לנוכח מהות ההיתר ותכליתו יש מקום להחיל את הדרישה לקבלתו גם במקרה בו המעסיק נוקט במעשה אשר קיימת לגביו קרבה לוודאי שיביא לפיטורים לאחר התקופה המוגנת. זאת אף אם בשלב זה לא שלח המעסיק מכתב פיטורים פורמלי. כך הם פני הדברים כאשר המעסיק מוותר על עבודתה של העובדת בפועל בתקופתה הריונה תחת לבקש היתר. ויתור זה שקול מבחינה מהותית לפיטורים, וזו תוצאתו הוודאית, שהרי לעובדת אין הזדמנות להוכיח את עצמה. משכך על פעולה זו יש להשקיף כעל "פיטורים בהמתנה" אשר לגביהם מתקיים רציונל קבלת ההיתר, ולכן הם חוסים תחת דרישת החוק".
האמור שם מתיישב עם הפסיקה לפיה אין לפטר עובדת בתקופה המוגנת, אף אם הפיטורים אמורים להכנס לתוקפם לאחר התקופה המוגנת (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 42097-12-11 טניה חורי – רותם אמפרט נגב בע"מ [פורסם בנבו] (22.6.16)).
מכאן כי מבחינה רעיונית אין מחלוקת כי פיטורים יכולים להיות גם בדרך של התנהגות, ואינם טעונים מכתב אמירה מפורשים של פיטורים, ואולם על מנת שהפיטורים יוכרו ככאלה נדרש מעשה ברור ממנו ניתן ללמוד על סיום יחסי העבודה.
האם התפטרות עובדת בדין מפוטר מהווה פיטורים לצרכי חוק עבודת נשים?
4. נציין כי השאלה האם התפטרות עובדת בדין מפוטר מהווה פיטורים לצרכי חוק עבודת נשים הושארה בעניין צנעני (ע"ע (ארצי) 23910-10-15 דבורה צנעני - המכון הצרפתי [פורסם בנבו] (1.1.18)) בצריך עיון (שם, בסעיף 29 לפסק הדין). חברתינו הנשיאה סבורה כי יש להשיב על השאלה האמורה בחיוב. דעתנו שונה. לטעמינו, אין להרחיב את יריעת סעיף 9 לחוק למקרים בהם התפטרה העובדת מעבודתה ואף אם לצורכי חוק פיצויי פיטורים נחשבת התפטרותה כדין מפוטר, וזאת מכמה טעמים:
ראשית, מבחינה לשונית סעיף 9 לחוק נוקט במינוח "פיטורים". במשפט העבודה קיימת אבחנה בין פיטורים להתפטרות המתמקדת במי שהביא לידי גמר את יחסי העבודה. אף אם לעיתים עשויים להיות מקרי גבול, הרי שאבן הבוחן היא בזהות יוזם סיום יחסי העבודה. בחוק פיצויי פיטורים נקבעו בסעיף 11א נסיבות בהן יהא זכאי העובד המתפטר לפיצוי הפיטורים, שכן התפטרותו תחשב כדין מפוטר. חוק פיצויי פיטורים לא קבע כי התפטרות היא פיטורים, אלא אך שהתפטרות בנסיבות מסויימות מזכה בפיצויי פיטורים כפי שהיה זכאי להם העובד לו פוטר. המדובר בהוראת חוק מיוחדת, אשר לא הוחלה באופן מפורש בחוק עבודת נשים, ואילו חפץ המחוקק בהחלתה היה בידו לעשות כן באופן מפורש (לעניין זה השוו: ע"ע (ארצי) 56579-02-12 גרומן איריס - חברת החשמל לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (3.3.15)). עוד נפנה לנפסק בעניין שמשום (דב"ע (ארצי) נו/6-8 מועין שמשום – עירית נצרת, [פורסם בנבו] פד"ע ל 72 (1996)), בהקשר של הזכות לפנסיה תקציבית המוקנת בנסיבות מסויימות למי שפוטר, מקום בו העובד טוען כי התפטר בדין מפוטר (והדברים יפים גם לענייננו), וכך נפסק: