טענות הצדדים בערעור
18. אלו, בתמצית, טענות המערערת לפנינו:
א. שגה בית הדין האזורי כשקיבל את תחשיביה של מירב לעניין שכרה הקובע. המערערת טוענת כי "השכר היחיד שיש לקחת בחשבון לעניין הרכיבים הנתבעים הינו השכר אותו השתכרה בהתאם לתפקידה היחיד כמנהלת אירועים ערב סיום עבודתה" (סעיף 2 לסיכומי המערערת). כן טוענת המערערת לעניין זה כי בית הדין האזורי נפל לכלל טעות כשהתחשב בשכרה של מירב בכל תקופת העסקתה שכן בכך "לקח בחשבון שכר גבוה שלא הייתה משתכרת בעתיד, לו הייתה ממשיכה לעבוד במשיבה" (צ"ל: המערערת – ו.ו.ל; שם).
המערערת מוסיפה וטוענת כי בפני בית הדין האזורי לא הונחו ראיות לכך שחלק משכרה של מירב שולם במזומן וללא דיווח בתלוש השכר ומכאן כי גם קביעה זו של בית הדין האזורי בטעות יסודה.
על יסוד נימוקים אלו טוענת המערערת כי "הקביעה כי שכר הקובע הינו בסך 13,500 ש"ח אינה נתמכת בעובדות או בראיות המצויים בפני בית הדין קמא" (סעיף 6 לסיכומי המערערת), וכי השיעור המדויק יותר של השכר הקובע כפי ששולם למירב הוא בסך "9,063 ש"ח ברוטו, המהווה ממוצע השכר בתקופה בה שימשה כמנהלת אירועים בלבד (תפקידה האחרון)" (סעיף 7 לסיכומי המערערת).
ב. המערערת מוסיפה וטוענת כי מירב אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים ופיצוי בגין תקופת ההודעה המוקדמת. זאת, מאחר שמירב לא פוטרה אלא "התפטרה מעבודתה וסיכלה את כוונת המערערת לערוך שימוע ולפנות לממונה על חוק עבודת נשים, טרם קבלת ההחלטה על הפיטורין" (סעיף 19 לסיכומי המערערת). המערערת טוענת גם כי קביעתו של בית הדין האזורי לפיה מירב זכאית לתשלום בגין תקופת ההודעה המוקדמת אינה סבירה, שכן "המערערת בקשה כי תעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת להתפטרות, אך המשיבה סרבה" (סעיף 20 לסיכומי המערערת). אדרבה, טוענת המערערת, "משהתפטרה המשיבה היא החייבת במתן/תשלום דמי הודעה מוקדמת למשיבה" (סעיף 21 לסיכומי המערערת).
המערערת טוענת לבסוף כי אילו ייקבע גם על ידי בית דין זה שמירב זכאית לדמי הודעה מוקדמת, "הרי שיש לחשבם על פי שכרה האמיתי הקובע", כמפורט לעיל (סעיף 23 לסיכומי המערערת).
ג. המערערת מוסיפה וטוענת כי לא היה מקום לחייב אותה בתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, שכן "אין מחלוקת, כי המשיבה הוזמנה לשימוע אליו בחרה שלא להתייצב" (סעיף 24 לסיכומי המערערת). המערערת טוענת כי הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין הוא בגין פגם בהליך הפיטורים עצמו ולא על עצם הפיטורים, ולפיכך שגה בית הדין האזורי כשקבע שפיטוריה של מירב היו שלא כדין. לחלופין טוענת המערערת כי גם אם ייקבע שמירב זכאית לפיצוי זה, "הרי שיש לחשבו על פי שכרה הקובע האמיתי", כמפורט לעיל (סעיף 28 לסיכומי המערערת).
ד. המערערת טוענת גם כי לא היה מקום לחייב אותה בפיצויים מכוח חוק עבודת נשים, מאחר שלא פעלה באופן המנוגד להוראותיו. כטענה חלופית טוענת המערערת כי שיעורי הפיצוי שנפסקו לחובתה אינם הולמים את נסיבותיו של מקרה זה. לעניין זה חוזרת המערערת על טענתה (שנדחתה בבית הדין האזורי) לפיה בתחילת שנת 2013 הודיעה מירב על כוונתה להתפטר מעבודתה במסעדה תוך מספר חודשים, אולם לאחר שנכנסה להריון חזרה בה מהודעה זו וביקשה - לטענת המערערת בחוסר תום לב - לגרום לפיטוריה. המערערת טוענת כי נסיבותיו של המקרה דנן דומות לנסיבות הרלבנטיות לסעיף 9(ז) לחוק עבודת נשים, בהן מדובר בעובדת המועסקת בחוזה לתקופה קצובה. זאת, מאחר ש"גם בענייננו, משסוכם בין הצדדים כי המשיבה תסיים עבודתה בספטמבר 2013, הרי שעצם העובדה כי הינה בהריון אינו משנה את הסיכום בין הצדדים" (סעיף 30 לסיכומי המערערת).
עוד טוענת המערערת כי רק בהודעת דוא"ל ביום 18.6.2013 הודיעה מירב על כך שהיא חוזרת בה מהודעתה על רצונה לעזוב את העבודה, "אולם, בתוך תוכה, החליטה להביא את המערערת לפטרה" (סעיף 32 לסיכומי המערערת).
המערערת טוענת עוד כי התנהלה עם מירב לפנים משורת הדין וכי "למרות התפטרותה, המערערת הותירה את מועד הזימון לשימוע על כנו ואפשרה למשיבה להתייצב אליו. המשיבה ויתרה על כך בטענה שכבר התפטרה. לא רק זאת, אלא שהמערערת הודיעה המכתב הזימון לשימוע, כי אם תתקבל החלטה על פיטורין, תוגש בקשה מתאימה לממונה על חוק עבודת נשים" (סעיף 35 לסיכומי המערערת; ההדגשות במקור).
ה. באופן מפורט טוענת המערערת כי לא היה מקום לחייב אותה בפיצוי מכוח סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים מאחר ש"לא נעשה שום שינוי בתנאי ההעסקה, ובוודאי שלא שינוי חד צדדי" (סעיף 38 לסיכומי המערערת; ההדגשות במקור). ממילא, טוענת המערערת, מירב לא פוטרה מהעבודה, "ואילו הפיצוי ניתן רק לעובד/ת אשר פוטרו מהעבודה" (סעיף 39 לסיכומי המערערת). יתר על כן טוענת המערערת "כי גם לו נראה כמי שפוטרה מעצם התנהלות המערערת, הרי שהזמנתה לשימוע והתניית הפיטורין בקבלת היתר מהממונה על חוק עבודת נשים - מרפא את הפגם" (סעיף 40 לסיכומי המערערת).
ו. המערערת מוסיפה וטוענת כי לא היה מקום לחייב אותה בפיצוי מכוח סעיף 9א לחוק עבודת נשים. ראשית, מאחר שקביעתו של בית הדין האזורי בעניין זה "נטענה באופן סתום והיא כלל אינה נכונה ואינה עולה מן העובדות בתיק" (סעיף 48 לסיכומי המערערת). המערערת מצביעה על כך שהפגיעה היחידה בשכרה של מירב שהוכחה בבית הדין האזורי הייתה רק בגין שינוי שיטת חישוב העמלות, ואין לייחס לכך משקל רב. לפיכך טוענת המערערת הרי שבפועל לא נעשה שינוי בתנאי העסקתה של מירב, ומכאן כי "שגה בית הדין קמא שעה שקבע למשיבה את מלוא הפיצוי הנדרש" (סעיף 52 לסיכומי המערערת). עוד טוענת המערערת כי פסיקת פיצוי מכוח סעיף 9א לחוק עבודת נשים ופיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות מהווה למעשה כפל פיצוי ומכל מקום גם אם ייקבע שמירב זכאית לפיצוי זה, "הרי שיש לחשבו על פי שכרה הקובע האמיתי", כמפורט לעיל (סעיף 45 לסיכומי המערערת).
ז. המערערת מוסיפה וטוענת כי בית הדין האזורי טעה כשקבע כי נהגה באפליה כלפי מירב - עקב היותה בהריון ובגלל עובדה זו - וחייב אותה בפיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות. לעניין זה חוזרת המערערת על טענתה כי מירב חזרה בה מההודעה על התפטרותה שנמסרה בתחילת שנת 2013 כאשר ממילא מירב התפטרה בחודש 08/2013, כלומר עוד במהלך ההריון, ולפיכך "ברי כי אין אפשרות לקבוע, כי לא היה ניתן לה לשוב לעבודה כרגיל לאחר תום חופשת הלידה" (סעיף 56 לסיכומי המערערת). המערערת טוענת גם כי שיעור הפיצוי שנפסק הוא קיצוני בין היתר מאחר ש"לא הוכחה כל פגיעה בתנאי העבודה ולכל הפחות, בית הדין קמא קבע כי נעשתה פגיעה אחת מתוך רשימה אחת שמנתה המשיבה" (סעיף 60 לסיכומי המערערת).
לעניין אפלייתה של מירב טוענת המערערת כי "האפלייה לא הוכחה כלל ובוודאי שלא ברמת ההוכחה הנדרשת בבתי הדין לעבודה" (סעיף 62 לסיכומי המערערת). לגופה של טענת האפלייה טוענת המערערת כי מירב לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה בהתאם לסעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות ולא הוכיחה את הקשר בין ההריון לבין פיטוריה. לפיכך טוענת המערערת כי "בענייננו, לא הוכח, כי ההריון או היותה של המשיבה אם הוא הסיבה לזימונה לשימוע או למשבר האמון, אלא התנהלותה של המשיבה כאשר ביצעה פניית פרסה מהודעתה על התפטרותה בחודש 9/2013".
עוד טוענת המערערת לעניין זה כי בית הדין האזורי לא הביא בחשבון במסגרת שיקוליו את התנהלותה המתוארת של מירב ואילו היה עושה כן לא היה רואה לנכון לחייב את המערערת בפיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות, ודאי שלא בשיעור שנפסק. לבסוף טוענת המערערת כי גם אם ייקבע שמירב זכאית לפיצוי זה, "הרי שיש לחשבו על פי שכרה הקובע האמיתי", כמפורט לעיל (סעיף 73 לסיכומי המערערת).
ח. לעניין תחולת צו ההרחבה על המסעדה המערערת טוענת כי "כפי שעולה מהעובדות שהוכחו בפני בית הדין קמא, עיקר עיסוקה של המערערת היתה הפעלת מסעדה, כאשר בין השאר נערכו במסעדה ארועים" (סעיף 9 לסיכומי המערערת), וכי "העדויות והראיות אשר הוצגו לעניין זה, תומכות בטענה, כי האירועים היוו חלק קטן ולא עיקרי בפעילות המערערת" (סעיף 11 לסיכומי המערערת; ההדגשות במקור). לעניין זה טוענת המערערת כי בית הדין האזורי שגה בהבנת עדותה של גב' קרני שהתייחסה לסוגיה זו, וכי התעלם מחלקים משמעותיים ממנה. עוד מצביעה המערערת על דבריה של גב' קרני - שלא קיבלו התייחסות בפסק הדין - לפיהם חלקם של האירועים מתוך הכנסות המסעדה הוא "בערך עשרים אחוז שלושים אחוז" (סעיף 16 לסיכומי המערערת וההפניות שם לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי).
ט. המערערת מוסיפה וטוענת כי מאחר שצו ההרחבה אינו חל עליה הרי ששגה בית הדין האזורי שעה שחייב אותה לפצות את מירב בגין הפרשות לביטוח פנסיוני ולקרן השתלמות, וכן בתשלום דמי הבראה, בהתאם להוראות צו ההרחבה. לחלופין טוענת המערערת כי גם אם ייקבע שמירב זכאית לתשלומים אלו, "הרי שיש לחשבם על פי שכרה הקובע האמיתי", כמפורט לעיל (סעיף 77 לסיכומי המערערת).
י. לבסוף טוענת המערערת כי לא היה מקום לחייב אותה בתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור שנפסק. זאת, מאחר שמירב "פעלה בחוסר תום לב ליצירת מצג שווא כי המערערת מבקשת להפטר ממנה בשל ההריון" (סעיף 79 לסיכומי המערערת), וכי למעשה "בהתנהלותה, גרמה המשיבה למערערת נזקים כלכליים" (סעיף 80 לסיכומי המערערת). נוסף על כך טוענת המערערת כי לאור התנהלותה בבית הדין האזורי ומאמציה להוכיח את גרסתה באמצעות עדים רבים וראיות רבות הרי ששיעור שכר הטרחה שחויבה לשלם למירב "גורם עוול חמור למערערת" (סעיף 83 לסיכומי המערערת).
19. המשיבה טוענת כי אין מקום להתערבותו של בית דין זה בפסק הדין ממנו עולה "מסכת קשה של פגיעה במשיבה וכל זאת על שום כך ש"העזה" לרצות ולהמשיך בעבודה בעודה בהריון וכן לאחריו" (סעיף 6 לסיכומי המשיבה). זאת, מאחר שהערעור שהוגש על ידי המסעדה מכוון כנגד קביעות עובדתיות שהוכחו בבית הדין האזורי ואין מקום לקיים דיון בסוגיות אלו שממילא ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. לגופם של דברים טוענת מירב, בתמצית, כדלקמן:
א. אין מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי בעניין שכרה הקובע במהלך עבודתה במשיבה, מאחר שמדובר בממצא עובדתי שנקבע על ידי הערכאה הדיונית. כך, מירב טוענת כי קביעה זו הגיעה לאחר ש"בית הדין קמא ניתח את מלוא העדויות שנפרסו בפניו, ופירט באריכות על אודות הממצאים העובדתיים אשר הובילו לגיבוש המסקנה כאמור" (סעיף 15 לסיכומי המשיבה). נוסף על כך מצביעה מירב על כך ש"בעוד שהמשיבה הציגה חישוב של ממוצע השכר (המביא בחשבון הן את הסכומים בתלוש והן את הסכומים אשר שולמו במזומן) – המערערת, לעומת זאת, לא הציגה כל חישוב נגדי וביקשה להסתמך על תלושי השכר" (סעיף 16 לסיכומי המשיבה), לגביהם נקבע כאמור כי לא ניתן להסתמך עליהם.
לעניין טענת המערערת לפיה לנוכח השינויים בתפקידים שביצעה מירב יש להתחשב רק בשכר האחרון ששולם לה מצביעה מירב על כך ש"כזכור, אחת הטענות של המשיבה הייתה שבעודה בהריון ניטלו ממנה סמכויות והופחת לה שכר, כך שברור מאליו כי בחודשי העבודה האחרונים שכרה היה נמוך יותר" (סעיף 21 לסיכומי המשיבה). לפיכך טוענת מירב כי תחשיב המבוסס על כל תקופת העסקתה במערערת יהיה מדויק יותר.
ב. מירב טוענת כי אין מקום להתערב בקביעות בנוגע לעצם זכאותה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, ולא בשיעורי הפיצוי שנקבעו ברכיבים אלו, שכן כפי שגם נקבע בפסק הדין - היא פוטרה ולא התפטרה. ביחס לטענת המערערת כי רמה ביקשה שתעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת טוענת מירב כי מדובר בטענה שאינה מבוססת שגם סותרת את קביעתו של בית הדין האזורי לפיה רמה החלה מרוקנת מתוכן את תפקידה.
יתר על כן, מירב טוענת כי בהתאם להלכה הפסוקה, "השאלה אם מדובר בפיטורים או התפטרות תיקבע לרוב בהתאם לצד שיזם את ניתוק יחסי העבודה" (סעיף 34 לסיכומי המשיבה). לעניין זה מציינת מירב כי מפסק הדין עולה בבירור שרמה היא שביקשה לסיים את יחסי העבודה עִמה, וכי היא "ביכרה להשיג זאת באמצעות "התשת" המשיבה ולא באמצעות הליך פיטורים מוסדר המחייב קבלת היתר" (שם). מירב טוענת גם כי אילו ייקבע כי אינה זכאית לפיצויי פיטורים הרי ש"ייצא חוטא נשכר" (סעיף 35 לסיכומי המשיבה).
ג. מירב מוסיפה וטוענת כי אין מקום להתערב בפיצוי בו חויבה המערערת בגין פיטורים שלא כדין. זאת, מאחר שהזימון לשימוע נמסר לה מתוך ידיעת התוצאה, שכן בפועל היא "פוטרה עוד לפני שזומנה לשימוע, כך שעצם הזימון לשימוע אינו מעלה ואינו מוריד" (סעיף 42 לסיכומי המשיבה).
ד. מירב מוסיפה וטוענת כי אין להתערב בשיעורי הפיצוי שנפסקו מכוח חוק עבודת נשים, מכמה טעמים. ראשית, מאחר שטענת המערערת לפיה סוכם עם מירב על סיום העסקתה עוד בחודש 01/2013 נדחתה בפסק הדין משנמצאה לא מבוססת. שנית, אפילו אם תתקבל טענת המערערת לפיה יש לראות את מירב החל ממועד הסיכום האמור בחודש 01/2013 כעובדת לתקופה קצובה, הרי שאין כל בסיס לטענת המערערת בדבר תחולת סעיף 9(ז) לחוק עבודת נשים שכן תקופת העסקתה הכוללת במערערת היא כשלוש שנים, בעוד הסעיף האמור עוסק בעובדת לתקופה קצובה של עד שנה. ושלישית, מאחר שפסיקת פיצוי הן מכוח חוק עבודת נשים והן מכוח חוק שוויון הזדמנויות אינו בבחינת כפל פיצוי, שכן "הראשון (חוק עבודת נשים) מהווה פיצוי בשל עיתוי הפיטורים, הרי שהשני (חוק שוויון הזדמנויות) מהווה פיצוי בשל סיבת הפיטורים" (סעיף 48 לסיכומי המשיבה; ההדגשות במקור).
ה. מירב טוענת גם כי אין להתערב בשיעורי הפיצוי שנפסקו מכוח חוק שוויון הזדמנויות, מכמה טעמים. ראשית, מאחר שטענות המערערת בסוגיה זו מבוססות על הטענה המרכזית - שנדחתה על ידי בית הדין האזורי - לפיה מירב התפטרה ולא פוטרה, ובנסיבות כאלו אין תחולה לחוק השוויון. שנית, מאחר שבפסק הדין נקבע "כי ניטלו מן המשיבה סמכויות, הוצרו צעדיה במסגרת תפקידה, נחסמה גישתה למידע הכרחי, הוטח בה שבר אמון כללי, ותפקידה רוקן מכל תוכן" (סעיף 53 לסיכומי המשיבה). שלישית, מאחר שבפסק הדין נקבע במפורש כי מיד לאחר שהודיעה לרמה על היותה בהריון שני, חל שינוי דרמטי ביחס כלפי מירב כתוצאה מעמדתה של רמה לפיה מירב לא תוכל להמשיך בביצוע תפקידה כאם לשני ילדים. לעניין זה מזכירה מירב כי מדובר בממצא עובדתי שנקבע באופן מנומק ומבוסס על ידי בית הדין האזורי, ואין בטענות המערערת כל עילה להתערבות בקביעה זו.
ו. לעניין תחולת צו ההרחבה על המסעדה טוענת מירב כי "תחולתו של צו ההרחבה אינה מותנית בכך ש"קיום אירועים" הוא העיסוק העיקרי של המעסיק, ודי בכך שהמעסיק מפעיל פעילות של "קיום אירועים" כדי להחיל את צו ההרחבה לגביו" (סעיף 23 לסיכומי המשיבה). לפיכך "ומשעה שאין מחלוקת שהמערערת עורכת אירועים בחצריה" (שם), הרי שהמסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי בעניין זה היא נכונה ואין להתערב בה. יתר על כן טוענת מירב כי "מן העדויות אשר הוצגו בבית הדין קמא, ובפרט עדותה של רמה עצמה - עולה כי האירועים הם מרכז הרווח העיקרי של המסעדה" (סעיף 24 לסיכומי המשיבה) ולפיכך הרי שגם בסוגיה זו מדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית הדין האזורי ואין הצדקה להתערבות בהם.
ז. מירב מוסיפה וטוענת כי אין הצדקה להתערב בשיעורי שכר טרחת באי כוחה כפי שנפסקו בפסק הדין, זאת לאור הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיעורים אלו שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות - שאינן מתקיימות בענייננו. עוד טוענת מירב לעניין זה כי פסיקת שכר הטרחה בשיעור גבוה היא מוצדקת, מאחר שהוכחת טענותיה במסגרת ההליך בבית הדין האזורי הייתה כרוכה בעלויות רבות בהן נשאה בעצמה, ומה גם שתביעתה התקבלה ברובה.