עיון בסעיף זה - וכן ביתר סעיפי החוק - מלמד כי החוק אינו עוסק במישרין במצב של פיטורי עובדת בהריון בדרך של התנהגות על ידי המעסיק או המעסיקה, ולא בהתפטרות שדינה פיטורים, אף לא בנסיבות מסוימות של התנהלות בחוסר תום לב קיצוני מצד המעסיק. אולם דעתי היא כי כך או כך, על התוצאה להיות זהה. בעניין אוחיון קבע הנשיא (בדימוס) אדלר כי עובדת בהריון "המתפטרת מרצונה, שלא בנסיבות שבהן דין התפטרות כדין פיטורים מכוח החוק, איננה זכאית לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, כמפוטרת" (ראו: דב"ע (ארצי) נב/3-201 ירדנה אוחיון – ביוטי סנטר נהריה בע"מ [פורסם בנבו] (1992)). ומכלל לאו אתה שומע הן. עובדת המתפטרת שלא מרצונה, בנסיבות בהן יש לראות אותה כמפוטרת - זכאית לפיצויי פיטורים, כמפוטרת. ואם היו אלה פיטורים שלא כדין ובניגוד לחוק עבודת נשים, יכול שאותה עובדת תימצא זכאית גם לפיצוי מכוח סעיף 13א(ב)(1) לחוק.
28. אלא שהקביעה לפיה מעסיק פלוני פיטר את עובדת פלונית, בהיותה בהריון, בדרך של התנהגות ולפיכך אלו פיטורים שלא כדין - אינה חפה מקשיים. במצב דברים שכזה, נראה לכאורה מעט "מלאכותי" להטיל על אותו מעסיק - שממילא בעיני עצמו לא פיטר מפורשות את אותה עובדת - גם אחריות לקבלת היתר מראש לפיטורים. יתר על כן, ישנו לכאורה קושי בקביעה כי בהיעדר היתר כאמור, יש לחייב את אותו מעסיק בפיצוי מוגדל בהתאם להוראות חוק עבודת נשים.
אולם גם הצד השני של המטבע אינו חף מקשיים שכן המסר המשתמע ממנו הוא כי "משתלם" יותר לגרום לעובדת בהריון לעזוב ביוזמתה את העבודה. כלומר, מעסיק המעוניין להתחמק מהאיסורים הקבועים בחוק עבודת נשים ו"להיפטר" מעובדת בהריון יכול לגרום לסביבת העבודה להפוך בלתי אפשרית עד כדי כך, שאפילו בהתחשב בקושי בו תתקל ככל הנראה במציאת מקום עבודה בהיותה בהריון, אותה עובדת תודיע בעצמה על התפטרותה. לא יכול להיות ספק כי מצב דברים זה אינו רצוי. לפיכך, ובשל תכליותיו החשובות של חוק עבודת נשים עליהן עמדתי לעיל, דעתי היא כי יש ליתן להוראותיו פרשנות רחבה, באופן כזה המצדיק את הרחבת יריעת ההגנה שמקנה החוק לעובדת בהיריון מכוח סעיף 9(א), בנסיבות המתאימות, גם על פיטורים בדרך של התנהגות כפי שנקבע שהיה בענייננו, ובכלל זה המסקנה כי מדובר בפיטורים שלא כדין. ואדייק: בנסיבות המקרה שלפנינו, גם אם היה נקבע שמדובר בהתפטרות, אלא שזו באה עקב התנהלות המעסיקה כלפי העובדת, הרי שניתן היה להחיל את סעיף 13א(ב)(1) לחוק.
29. ומן הכלל אל הפרט: בעדותה בבית הדין האזורי ציינה רמה כי אירוע משמעותי שגרם למשבר האמון בינה ובין מירב הוא הודעת דוא"ל מיום 16.6.2013 ממנו קיבלה את הרושם כי מירב פנתה לקבלת ייעוץ משפטי. כפי העולה מתשובתה של רמה מיום 17.6.2013, עובדה זו גרמה לה ל"פגיעה קשה וכואבת". רמה גם ציינה במפורש בעדותה בבית הדין האזורי כי מיום זה הפסיקה להיות שבעת רצון מתפקודה של מירב. ראוי לציין כי הודעת הדוא"ל האמורה ששלחה מירב הגיעה זמן קצר לאחר שגם הודיעה לרמה על כך שהיא בהריון. יתר על כן, במהלך השבועות הסמוכים החלה רמה לבוא בטענות מטענות שונות כלפי מירב, החלה לשלול ממנה סמכויות ותפקידים שהיו באחריותה, כמפורט בפסק הדין.
30. רמה נשאלה בחקירתה בבית הדין האזורי האם הייתה שבעת רצון מתפקודה של מירב בשנות העסקתה הראשונות (פרוטוקול הדיון מיום 30.3.2016, בעמודים 30-31), וכך השיבה:
ש. היית מרוצה מהתפקוד שלה. עד מאי 2013.
ת. באופן כללי, הייתי מרוצה מהתפקוד. אפשר לומר שהיו בעיות בתפקוד, אהבתי אותה אהבת נפש, אהבה מקלקלת את השורה. הרבה דברים שהיו בעייתיים לא ברמת פיטורין, אלא שהיו בעיתיים עיניי היו עיוורות. לא ראיתי. בשנים הנתונות הייתי מאד מרוצה מתפקידה.