הנה כי כן, שביעות הרצון מתפקודה של מירב אינה מתיישבת גם היא עם ריבוי הטענות שהלכו והתגברו ביחס לתפקודה החל מחודש 06/2013. לטענת רמה חשה שמירב אינה הוגנת כלפיה כשאינה מציינת במפורש שלא תוכל לתפקד באותה מידה ובאותו היקף לאחר הלידה. עמדה זו, מעבר להיותה פסולה, משוללת כל היגיון. היא גם אינה יכולה להסביר מדוע רק משלב זה החלה רמה "לראות" את הבעיות בתפקודה של רמה ולפיכך התרשמתי כי מדובר בטענה שנולדה רק לצורך הליך זה.
31. גם הטענה לפיה מירב הודיעה עוד בראשית שנת 2013 על כוונתה לעזוב את המסעדה בחודש יוני 2013 (מועד שנדחה, כך נטען, לחודש ספטמבר אותה שנה) אינה מקובלת עליי, מאחר שלא נמצא לה כל יסוד בחומר הראיות. יתר על כן, נדמה כי טענה זו שימשה מעין "עוגן" עבור המערערת בכדי להצדיק לכאורה את השינוי ביחס כלפי מירב. זאת, מאחר שהמערערת לא הציגה מכתב התפטרות או כל ראיה אחרת - ולו הקלושה ביותר - ממנה ניתן ללמוד על כך שמירב הודיעה באופן קונקרטי על כוונתה לעזוב את העבודה ועל המועד בו תעזוב. נזכיר כי לטענת המערערת מירב הודיעה בתחילת שנת 2013 כי תעזוב בחודש 06/2013 וכי סוכם בהמשך על מועד מאוחר יותר. אולם מועד שכזה אינו מופיע בחומר הראיות. כל שידעה רמה לציין בעדותה הוא כי היה בינה לבין מירב סיכום על סיום יחסי העבודה, בתחילה בחודש 06/2013 ובהמשך לאחר תקופת החגים בשנת 2013.
32. נוסף על כך, בחקירתם הנגדית בבית הדין האזורי ציינו עוזי וגב' אלדר כי מירב נהגה לשתף את חבריה לעבודה בשאיפותיה, חלומותיה, ובתוכניותיה לעתיד. בתוך כך גם ציינה כי היא שואפת להגיע בעתיד למשרות ניהוליות בכירות יותר מהמשרה שלה במסעדה. בהחלט ייתכן שאף נהגה לציין בפני עמיתיה לעבודה כי תרצה לעזוב את המסעדה במהלך שנת 2013. אלא שהרושם המתקבל מחומר הראיות הוא כי לאחר שהתקבלה ההחלטה להביא לסיום העסקתה של מירב עקב היותה בהריון, החלה רמה, בחוסר תום לב, לעשות שימוש באמירות אלו שנהגה לומר מירב אודות העתיד כדי לצייר באמצעותן תמונה לפיה מירב חזרה בה מאי אילו הסכמות - שהמערערת לכאורה נערכה לקראתן - ובכך גרמה נזק למסעדה. יוער כי המערערת לא הביאה כל פירוט בדבר מהות הנזק שנגרם עקב כך, והיקפו. ביטוי נוסף לחוסר תום ליבה של רמה עולה גם מהודעת דוא"ל ששלחה למירב ביום 23.8.2013 במסגרתה הציעה למירב כי ישולמו לה פיצויי פיטורים, לכאורה לפנים משורת הדין, אולם "בכפוף לוויתור שלך על כל תביעה כלפי וכלפי העסק שלי" (ראו: נספח 42 למוצגי המערערת).
33. יתר על כן, אין מחלוקת כי בין מירב לרמה היו יחסים קרובים וחמים עד להודעתה של מירב אודות ההיריון בשנת 2013. המערערת גם ציינה כי הייתה שביעות רצון מתפקודה של מירב בעבודה במסעדה, ובמילותיה של רמה "רציתי שתעבוד איתי לנצח" (פרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי, בעמוד 30). מה גם שעובד או עובדת שאינם מבצעים עבודתם לשביעות רצון המעסיק אינם נשארים לרוב במשרתם - ואף מתקדמים - במשך כשלוש שנים. השינוי הקיצוני שחל ביחס כלפי מירב רק מאחר שחזרה בה מהסיכום לכאורה על מועד סיום העסקתה אינו מתיישב עם תיאור היחסים שבינה לבין רמה ויתר עובדי המסעדה. הדעת נותנת כי הודעתה של עובדת מוערכת לפיה היא חוזרת בה מרצונה לסיים את העסקתה, תהיה לשביעות רצונה של המעסיקה. זאת, אפילו אם המעסיקה תבחר לבסוף לדבוק בסיכום המקורי ולסיים את יחסי העבודה במועד המוסכם. כך, אפילו אם תתקבל טענת המערערת כי החלה בהיערכות לקראת עזיבתה של מירב, וכי מאחר שחזרה בה נגרמו למסעדה נזקים, עדיין רחוקה הדרך מיצירת "משבר אמון" עם מירב ואין בכך כדי להסביר מדוע רק ממועד זה החלה רמה לטעון כי מירב נוהגת בה בחוסר הגינות.
34. מסקנה דומה למסקנתי זו מתקבלת מהשיחות המוקלטות בין מירב לרמה. לאחר שעיינתי בתמלילים היטב לא מצאתי כי יש בהם כדי לשנות את התרשמותו ומסקנתו של בית הדין האזורי כי היה כאן מעשה (מתמשך) של פיטורים מטעמה של המערערת. יתר על כן, הרושם המתקבל הוא כי מירב עשתה כל שביכולתה כדי לנסות וליישר את ההדורים על מנת לשוב לבצע את תפקידיה במסעדה ועל מנת לשמור על מקום עבודתה, בין היתר מאחר שחששה לעתידה התעסוקתי בעודה בהריון. מאידך גיסא, הרושם המתקבל מדבריה של רמה באותן שיחות הוא כי היא מנסה לייצר אצל מירב תחושת אשמה וחוסר נוחות, רק מאחר שאינה יודעת לומר - מספר חודשים לפני הלידה הצפויה - כיצד תתפקד במסגרת העבודה לאחריה, או כי אינה מודה בכך שאינה יודעת כיצד תתפקד. התרשמתי שרמה השקיעה מאמצים רבים בניסיון להביא את מירב להכיר בכך שבמצב הדברים הנוכחי אין לה עתיד במסעדה, ולפיכך להביא אותה להתפטר מיוזמתה (ואכן רמה מציינת לא אחת במהלך שיחותיה עם מירב כי היא יודעת שאינה יכולה לפטר את מירב עקב היותה בהריון).
35. לא נעלמו מעיניי טענותיה של המערערת בדבר בעיות בתפקודה של מירב ולטענות שהשמיעו לקוחות המסעדה או לקוחות שקיימו אירועים בעבודה ביחס למירב. אלא שגם אני התרשמתי כי השיקול העיקרי בניסיון להביא לסיום העסקתה של מירב היה היותה בהריון, ואין בעובדה כי היו גם טענות אחרות כלפיה, כאמור לעיל, כדי לסייע למערערת. ואדייק: די בכך שההחלטה בדבר הפיטורים נשענת בחלקה בלבד על שיקול פסול, כדי "להכתים" את אותה החלטה ולקבוע כי הפיטורים אינם כדין. בדרך זו בא לידי ביטוי בפסיקתו של בית דין זה "מודל ההכתמה" לפיו, בעצם נוכחותו של שיקול פסול בהליך קבלת ההחלטה יש כדי להכתים את כולה כהחלטה מפלה (ראו: עניין אורלי מורי; ע"ע (ארצי) 363/07 שרונה ארביב - פואמיקס בע"מ, [פורסם בנבו] והאסמכתאות שם (26.5.10)).
36. מאחר שאלו הם פני הדברים לא מצאתי כי יש מקום להתערבותנו במסקנותיו של בית הדין האזורי לעניין נסיבות סיום העסקתה של מירב (ובתוך כך לעניין שכרה הממוצע בתקופת העסקתה), המעוגנות היטב בראיות ובעדויות שהובאו בפניו. המערערת תולה את טענותיה ביחס להתפטרותה של מירב בדוא"ל ששלחה ביום 18.8.2013. אלא שבתוכן אותה הודעת דוא"ל אין הודעת התפטרות מפורשת, ולא ניתן לומר כי זו המסקנה היחידה העולה מתוכה. כשלעצמי התרשמתי כי מדובר בהודעה שנכתבה בכאב ולאחר שמירב הרימה ידיים לאחר ניסיונותיה לשקם את היחסים ולשמור על מקום עבודתה. יתר על כן, לא ניתן לקרוא הודעת דוא"ל זו בהתעלם מיתר האירועים שקדמו לשליחתה, בוודאי עת מדובר במעשה פיטורים בהתנהגות באופן מתמשך.
אדרבה, אני סבורה כי ראיה ברורה יותר לכוונתם של הצדדים במועד זה עולה דווקא מסמיכות המועדים שבין דוא"ל זה לבין הודעתה של רמה למירב כי היא מזומנת לשימוע. בחינת שתי הודעות אלו, הן ביחס לתוכן המופיע בהן והן ביחס למועד שליחתן (ובהתחשב באירועים שקדמו לכך), מביא לטעמי למסקנה ברורה אודות כוונתה של רמה לפטר את מירב, ולא על כוונתה של מירב להתפטר מעבודתה במסעדה. למסקנה דומה הגעתי ביחס למכתב הדרישה מטעם באי כוחה של מירב מיום 21.10.2013 (נספח 44 למוצגי המערערת), מספר שבועות לאחר ניתוק יחסי העבודה, שכן גם מכתב זה אינו הודעת התפטרות.
37. נתתי דעתי לכך שבהתאם לחוק עבודת נשים, שיעור השכר שיש לקחת בחשבון לצורך קביעת הפיצויים הוא השכר האחרון אותו השתכרה מירב. זאת, בהתאם לסעיף 13א(ב)(1) לחוק, המפנה לסעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים) ולסעיף 7 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד – 1964 (להלן: התקנות). אולם מחומר הראיות עולה כי מירב פירטה את התחשיב מטעמה, לרבות סכומים שלא נכללו בתלושי השכר וקיבלו ביטוי בהודעות דוא"ל שקיבלה מרמה. בידי המערערת, מאידך גיסא, לא עלה להוכיח את השכר הקובע וכל שטענה הוא כי תלוש השכר מדבר בעד עצמו.
יתר על כן, כמפורט בהמשך, גרסתה העובדתית של מירב לפיה רמה החלה לרוקן את תפקידה מתוכן עד שלבסוף נותרה ללא כל תפקיד במסעדה, מקובלת גם עלי. אני מוצאת כי ריקון תפקידה של מירב מתוכן עד הפיטורים (ואפילו, בהיעדר פיטורים, עד הלידה) גם היא מהווה ניסיון לעקוף את חוק עבודת נשים "ולהוזיל" את עלויות סיום העסקתה של מירב. מאחר שאלו הם פני הדברים ובנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו ובשיעור שכרה הקובע של מירב כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי.
38. תוצאת הדברים היא כי אף אני קובעת שמירב פוטרה מעבודתה במסעדה, תוך כדי שהייתה בהריון ועקב כך, ולפיכך בית הדין האזורי קבע נכונה כי היו אלה פיטורים שלא כדין. נוסף על כך אין מחלוקת כי הפיטורים נעשו ללא היתר מהממונה על עבודת נשים, כנדרש. אשר על כן, בנסיבות אלו, הרי שפיטוריה של מירב מנוגדים להוראות סעיף 9 לחוק עבודת נשים ובטלים מעיקרם, ולפיכך בדין חויבה המסעדה בתשלום פיצויים למירב בהתאם לסעיף 13א(ב)(1) לחוק, בתשלום תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים, ובפיצוי בגין נזק לא ממוני מכוח חוק שוויון הזדמנויות.