שיעור הפיצוי
39. אקדים ואומר כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסוגיה זו, מצאתי כי ישנה הצדקה להתערבותנו בחלק משיעורי הפיצוי שנפסקו לחובת המערערת בבית הדין האזורי, למעט בשלושה. להלן יפורטו הטעמים לכך.
40. אמנם, כלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיעורי הפיצוי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שכן "שיעור הפיצוי אינו "מדע מדויק". אולם ההתערבות בשיעור הפיצוי תהיה מוצדקת מקום בו התרשמה ערכאת הערעור כי הסכום שנפסק חרג מהמתחם הסביר (ראו: ע"ע (ארצי) 30585-09-12 חברת יישום פתרונות אנושיים בע"מ - אורית בוסי [פורסם בנבו] (4.8.2013); להלן: עניין שמחה בוסי).
41. זאת ועוד. הלכה היא כי "פיטורים בניגוד לחוק מגן בטלים מעיקרם. לכן היתה העובדת זכאית להמשיך בעבודתה, ומשחדל המעביד להעסיקה, זכאית היא לפיצוי בגובה השכר שהיתה מקבלת, לו המשיכה בעבודתה בתקופה המוגנת" (ראו: דב"ע (ארצי) מח/3-8 אבנר קופל – עדי וויס ארלוביץ [פורסם בנבו] (1988)).
42. במסגרת תיקון לחוק עבודת נשים בשנת 2006 התווספה לו הוראה מפורשת המתייחסת לגובה הפיצוי שייפסק לזכות עובדת שפוטרה בניגוד להוראת סעיף 9 לחוק, בזו הלשון:
13א. (א) [...]
(ב) (1) מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור.
בדברי ההסבר להצעת החוק הובהרה תכליתו של התיקון, במילים הבאות:
"המציאות מוכיחה כי הסנקציות הפליליות אינן מופעלות ולכן אינן מרתיעות דיין, ובפועל עדיין קיימים מעבידים רבים העוברים על הוראות החוק. הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 36) [...] באה לקבוע, בנוסף לאמור, סנקציות אזרחיות בשל הפרת הוראות החוק, וזאת כדי להגביר את ההרתעה ואת דרכי האכיפה של הוראות החוק כלפי מעבידים [...] מטרתה של הצעת חוק זו היא לקבוע, בנוסף לפיצוי נזקי, גם פיצוי אזרחי עונשי שמטרתו הרתעתית וחינוכית".
43. הנה כי כן, מקום בו נמצא כי מדובר בפיטורים שלא כדין ובניגוד להוראת סעיף 9 לחוק, על הפיצוי להיות בשיעור שלא יפחת מ-150% מהשכר המגיע לעובדת שפוטרה בעד יתרת התקופה המוגנת. אולם בסיפא של אותו סעיף נקבע חריג לכלל זה, ולפיו ניתן גם לפסוק פיצויים בשיעור נמוך מכך אך זאת "מטעמים מיוחדים שיירשמו".
אולם יובהר כי סעיף 13א(ב)(1) לחוק עבודת נשים המוזכר לעיל, עניינו בפיטורים בניגוד לסעיף 9 לחוק. מכאן כי מנגנון הפיצוי בשיעור 150% מהשכר שצפוי היה להיות משולם לעובדת שפוטרה בתקופה המוגנת אינו חל שעה שמדובר בהפרת סעיפים אחרים בחוק, ובכלל זה הפחתת השכר לפי סעיף 9א.
44. בענייננו, דעתי היא שיעור הפיצויים שנפסקו בפסק הדין הולמים את נסיבותיו של מקרה זה ומתיישבים עם חומר הראיות, ולא מצאתי בנימוקי המערערת כל טעם המצדיק את הפחתת הפיצוי שנפסק לחובתה מכוח סעיף זה, שבא כאמור לשרת גם מטרה הרתעתית וחינוכית.
עם זאת, שוכנעתי כי ישנה הצדקה להתערבותנו בשיעורי הפיצוי שנפסקו לחובתה של המערערת בגין פיטוריה של מירב שלא כדין ובגין הפחתת שכרה בתקופת ההריון, כמו גם הפיצוי שנפסק בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות. להלן יפורטו הטעמים לכך.
45. אשר לפיצוי בגין הפחתת השכר בהתאם לסעיף 9א לחוק עבודת נשים - נזכיר כי בית הדין האזורי קיבל את גרסתה של מירב לפיה שכרה הופחת באופן חד צדדי במהלך ההריון, ומבלי שהסכימה לכך. לפיכך קבע בית הדין האזורי כי על המערערת לשלם למירב פיצוי בגין הפחתת השכר בסך 150% משכר עבודה של חודשיים וחצי, וסך הכול 50,625 ש"ח.
46. אין בידי לקבל קביעה זו של בית הדין האזורי, ממספר טעמים.
ראשית וכאמור לעיל, מאחר שמנגנון הפיצוי בשיעור 150% מהשכר שאמור היה להשתלם בתקופה המוגנת אינו חל שעה שמדובר בהפרת סעיפים אחרים בחוק, ובכלל זה הפחתת השכר לפי סעיף 9א.
שנית, מאחר שהפחתת השכר הנטענת לא הוכחה במידה הנדרשת. הן בכתב התביעה והן בסיכומיה לפנינו לא הציגה מירב תחשיב קונקרטי ומדויק ממנו ניתן ללמוד אודות היקף הפגיעה שנגרמה לה על ידי המערערת בחודשים האחרונים להעסקתה. נכון הוא כי גרסתה העובדתית לפיה רמה החלה לרוקן את תפקידה מתוכן עד שנותרה ללא כל תפקיד במסעדה, מקובלת גם עלי. עם זאת, לא הוכח בפנינו מה היה היקף הפגיעה שנגרמה למירב בגין אלו, באיזה שיעור, והאם סכום התביעה ברכיב נזק זה עומד ביחס ישר לגובה הנזק שנגרם. מאחר שאלו הם פני הדברים, ומפני ש"המוציא מחברו עליו הראיה", הרי שלא ניתן לומר שמירב עמדה בנטל זה. אלא שאף מבלי שעלה בידיה לבסס את שיעור הנזק שנגרם לה ברכיב זה, ניתן לפסוק לזכותה של מירב בעילה זו פיצוי בגין נזק שאינו ממוני לפי סעיף 13א(א)(1) לחוק. ואמנם, בענייננו נמצאה מירב זכאית לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, פעמיים: במסגרת הפיצוי לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק עבודת נשים, ובמסגרת הפיצוי לפי סעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות. בנסיבות אלה, דעתי היא כי הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני בו חויבה המערערת כאמור, יהא כולל ממילא גם פיצוי בגין הפחתת השכר האמורה, ולא מצאתי להוסיף עליו.
כללו של דבר, על יסוד האמור לעיל, אני מורה על ביטול חיובה של המערערת בתשלום פיצוי לפי סעיף 9א לחוק עבודת נשים.
47. אשר לפיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות - אזכיר כי לטענת המערערת מירב לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה בהתאם לסעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות ולא הוכיחה ברמה הנדרשת את הקשר בין ההריון לבין פיטוריה. יתר על כן לטענת המערערת "התנהלותה של המשיבה כאשר ביצעה פניית פרסה מהודעתה על התפטרותה בחודש 9/2013" היא הסיבה לפיטוריה. מאידך גיסא מירב דוחה טענות אלו וחוזרת על טענותיה בדבר הפגיעה השיטתית בה ובהכנסתה החל ממועד ההודעה על ההריון. אזכיר גם כי על יסוד חומר הראיות התרשם בית הדין האזורי שנוסף על פיטוריה של מירב פוטרה בעודה בהריון, פיטוריה היו עקב היותה בהריון ומשכך קבע כי המערערת הפלתה את מירב ופיטוריה עומדים בסתירה גם לסעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות. אשר על כן פסק בית הדין האזורי כי על המערערת לשלם למירב פיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בסך 6 משכורות, וסך הכול 81,000 ש"ח.
48. שיעור הפיצוי ברכיב זה כפי שפסק בית הדין האזורי אינו עומד בקנה אחד עם פסיקת בתי הדין לעבודה ביחס לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק שוויון הזדמנויות. כך, בהשוואה למקרים אחרים, סכום הפיצוי שנפסק בגין נזק שאינו ממוני אינו מגיע לרוב לכדי שיעור הפיצוי שפסק בית הדין האזורי בענייננו (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 1809-05-17 מדינת ישראל - אתי אלאשוילי [פורסם בנבו] (15.8.2019) (להלן: עניין אלאשוילי); ע"ע (ארצי) 37078-11-13 חברת חשמל לישראל בע"מ - ליה נאידורף [פורסם בנבו] (13.2.2018); ע"ע (ארצי) 16136-05-15 מ. דיזנגוף ושות' (נציגות קלובים) בע"מ - נעמי מושקוביץ סקורצקי [פורסם בנבו] (18.1.2018); עניין שמחה בוסי). יתר על כן, כמפורט בהמשך, נתתי דעתי גם לכך שמירב נמצאה זכאית לפיצוי לא ממוני גם מכוח חוק עבודת נשים.
אמנם, לנוכח חומרת מעשיהם של רמה, עוזי ואלה, שנהגו במירב באופן פסול והתעלמו באופן מופגן ובוטה מהוראות החוק, להן היו מודעים, ראוי היה לפסוק פיצוי על הצד הגבוה. עם זאת, אני סבורה כי שיעור הפיצוי הראוי הוא מחצית הסכום שנפסק בבית הדין האזורי ולא מצאתי בטענותיה של מירב בבית הדין האזורי ובפנינו נימוקים המצדיקים פסיקת פיצוי בשיעור גבוה מכך.
כללו של דבר, על יסוד האמור לעיל, המערערת תשלם למירב פיצוי בסך 40,500 ש"ח בגין הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות, וזאת במקום הסכום שנפסק בבית הדין האזורי.
49. אשר לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין - מקובלת עלי טענת המערערת כי משבחרה מירב שלא להתייצב לשימוע אליו הוזמנה, לא היה מקום לחייב אותה בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. מירב טוענת כי לא ראתה לנכון להתייצב לשימוע, מאחר שהיה לה ברור שתוצאתו ידועה מראש. אולם בכך אין כדי לסייע לה. ראוי לציין כי במכתב הזימון לשימוע צוין כי אם תתקבל ההחלטה לסיים את העסקתה של מירב, הרי שקודם לכך תפנה המערערת לממונה על עבודת נשים לשם קבלת אישור לכך. על מירב היה לכל הפחות לאפשר למערערת לפעול כפי שהתחייבה במכתב הזימון לשימוע, אפילו אם הייתה סבורה כי בקשה להיתר לא תוגש, ואפילו מקום בו הייתה משוכנעת היא יודעת את תוצאת ההליך מראש, ולפיכך אין לה אלא להלין על עצמה.
יתר על כן, הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין הוא למעשה בגין נזק לא ממוני בשל פיטורים בחוסר תום לב. הוא ניתן בגין התנהלות לקויה ועגמת הנפש שנגרמה בעטיה (ראו למשל: ע"ע 456/06 אוניברסיטת תל אביב - רבקה אלישע [פורסם בנבו] (27.2.2008)). עם זאת, כאמור, בענייננו נמצאה מירב זכאית לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני פעמיים. לפיכך ולנוכח יתר הנסיבות המתוארות לעיל, דעתי היא כי אין מקום לחייב את המערערת בפיצוי נוסף בגין נזק לא ממוני.
אשר על כן, אני מורה על ביטול חיובה של המערערת בתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין.