תחולת צו ההרחבה בענף אולמות וגני אירועים על המערערת
50. נזכיר כי בית הדין האזורי התרשם כי "עיקר הרווח של הנתבעת היה מאירועים שהתקיימו במקום" (פסקה 44 לפסק הדין) ולפיכך קיבל קדימות ועדיפות ביחס לפעילות המסעדה הרגילה. בית הדין האזורי סקר את פרק ההגדרות שבצו ההרחבה והגיע למסקנה כי "בצו לא נקבעה דרישה לפיה כדי שתהיה תחולה לצו, אולם האירועים צריך להיות העיסוק העיקרי של המעסיק, אלא די בכך שיהיה זה מקום שבו מקיימים שמחות ואירועים, או שיהיה לו מטבח המשמש להכנת מזון לאירועי שמחות באולמות או גני אירועים" (פסקה 35 לפסק הדין), וכן כי "צו ההרחבה נושא תיק זה, ההגדרה רחבה למדי, וחלה על כל עובד ומעסיק במקום בו מתקיימים שמחות ואירועים , כאמור לעיל" (פסקה 37 לפסק הדין). על יסוד אלו נפסק כאמור כי צו ההרחבה חל על המערערת.
51. מסקנתו של בית הדין האזורי אינה מקובלת עלי, ממספר טעמים. כידוע, שאלת חלותו של צו ההרחבה היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סוג עיסוקו של המעסיק. בענייננו, בית הדין האזורי התרשם נכונה כי ההגדרה שבצו ההרחבה רחבה למדי, אולם לצד זאת לא יישם נכונה את המבחן המכריע לצורך הקביעה בדבר חלות צו הרחבה, דהיינו מבחן עיקר עיסוקה של החברה. התוצאה לה יכולה להביא הקביעה ביחס לחלות צו ההרחבה על המערערת היא כי כל מסעדה שניתן לקיים בה אירועים - ללא כל תלות בהיקף ההכנסה מהם או חלקם בפעילות המסעדה בכלל - היא גם אולם או גן אירועים לצורך צו ההרחבה. תוצאה זו אינה רצויה וללא ספק אינה הולמת את תכליתו של צו ההרחבה משהיא חורגת מהענף לגביו הייתה כוונה להחיל את הצו לכתחילה. דעתי היא כי בחינת עיקר פעילותה של המסעדה מעלה כי צו ההרחבה אינו חל בה. ואדייק: מסעדה בה נערכים מעת לעת אירועים סגורים אינה אולם אירועים. מסעדה משרתת לרוב לקוחות מזדמנים, וישנן גם מסעדות בהן ניתן לערוך גם אירועים מוזמנים מראש לקבוצת סועדים מוגדרת. לעומת זאת אולם אירועים מכוון כולו לקיום אירועים מוזמנים מראש, ולרוב אין הוא מפעיל פעילות משנית של מסעדה בין האירועים.
52. יתר על כן, לאחר עיון בחומר הראיות התרשמתי כי בית הדין האזורי נפל לכלל טעות בהבנת נתח הפעילות של תחום האירועים במערערת, כפי שנתון זה עולה מחומר הראיות ומהעדים שהובאו מטעמה. כך, בחקירתה של גב' קרני בבית הדין האזורי חוזרת היא מספר פעמים על כך שמבחינת ההכנסה שהוא מניב למערערת, תחום האירועים משמעותי פחות מהמסעדה. נוסף על כך, גב' קרני הבהירה בעדותה כי בלי פעילות המסעדה לא תהיה אפשרות גם לקיים את האירועים (ראו: פרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי, עמ' 50 שורות 1-8).
הנה כי כן, המסקנה העולה מחומר הראיות היא כי המערערת היא בראש ובראשונה מסעדה, המפעילה בנוסף גם תחום של אירועים. בוודאי שאין מדובר באולם אירועים וכטענת המערערת והעדים מטעמה, לא ייתכן מצב בו המערערת תפעל כאולם אירועים בלבד, ללא פעילות המסעדה.
53. אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי צו ההרחבה בענף האולמות וגני האירועים אינו חל על המערערת. יוצא מהאמור כי לא היה מקום לחייב את המערערת בתשלום הפרשים לקרן השתלמות והחיוב בגין כך מבוטל.
מעבר לדרוש אציין כי הוראות צו ההרחבה (וההסכם הקיבוצי הענפי) בהקשר של קרן ההשתלמות אינן מכוונות לקרן השתלמות אישית (על שם העובד או העובדת) אליה מופקדים כספים ב"בעלות" העובד, אלא לקרן השתלמות והדרכה ענפית, בדומה למקובל בענפים אחרים. ההוראה בהקשר זה קובעת כי המעסיק יעביר שיעור של 0.25% מהשכר "לקרן השתלמות והדרכה המנוהלת על ידי ההסתדרות" (השוו: ע"ע (ארצי) 8004-12-18 יעקב קסוטו - פלס שרותי דפוס בע"מ [פורסם בנבו] (21.11.19), שם נדונה הוראה דומה בענף הדפוס). כך שגם מטעם זה לא היה מקום לחייב את המערערת לשלם ברכיב זה. אשר ליתר החיובים הנובעים מביטול הקביעה בדבר תחולת צו ההרחבה על המערערת - כמפורט להלן.
54. הפקדות לביטוח פנסיוני - על יסוד התחשיבים שהוצגו על ידי מירב בבית הדין האזורי (סעיף 111 לכתב התביעה), ובהתאם לשיעורי ההפקדות עבור חלק המעסיק בהתאם לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011, נמצא כי על המערערת לשלם למירב בגין חלק המעסיק בתקופת העסקתהּ סך 5,686 ש"ח, במקום הסכום בו חויבה ברכיב זה בפסק הדין.
55. דמי הבראה - על המערערת לשלם למירב סך 854 ש"ח, במקום הסכום בו חויבה ברכיב זה בפסק הדין.