"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין"
נקל להתרשם כי המחוקק העניק לבית המשפט שני מוקדים עצמאיים של שיקול דעת. הראשון, והעיקרי, עוסק בעצם חיובה של החברה התובעת בהפקדת ערובה – "רשאי בית המשפט [...] להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת [...] אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין" אינן מצדיקות זאת. השני, הממוקד באופן ניהול ההליך, מוסיף כי בית המשפט "ורשאי לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה". "רשאי [...] ורשאי". אלה שני מוקדים נפרדים. אם תרצו – שני מסלולים שבית המשפט רשאי לצעוד בהם, והם עשויים להוביל לשלוש תוצאות שונות: החלטה שלא לחייב בהפקדת ערובה; החלטה לחייב בערובה, בסכום ובמועד שייקבעו; והחלטה לחייב בערובה ולעכב את ההליכים עד להפקדתה.
כרגיל, שיקולים מעשיים רלוונטיים בהוראה שמהותה קביעה בסדר דין. על פי השקפתי, לא יעלה על הדעת כי המחוקק הסמיך את בית המשפט לחייב חברה תובעת בהפקדת ערובה – אך לא העניק לו את שיקול הדעת לקבוע את המועד לביצוע ההוראה, למשל, בתוך שבוע או חודש ימים. הסמכות להורות על מעשה כוללת בחובה גם את הסמכות להורות על המועד לעשייתו. באותה מידה, אין זה סביר שהמחוקק הסמיך את בית המשפט להורות על הפקדת ערובה, מבלי להעניק לו כלים לאכוף את ההוראה ולצקת בה תוכן מעשי. אמנם, ניתן להניח כי עיכוב ההליכים עד לביצוע ההפקדה (מכוח המוקד השני של שיקול הדעת) יעודד את התובעת למלא במהירות אחר הוראת בית המשפט – שהרי אם הערובה לא תופקד, יישמר הסטטוס-קוו והיא לא תזכה בסעד המבוקש. אולם, הנחה זו אינה נכונה תמיד; כפי שהיטיב חברי להסביר, ערעורי מס מן הסוג שברקע ההליך דנן "הם אחד מאותם מקרים בהם דווקא לתובע יש אינטרס מובנה בעיכוב הבירור והשהיית ההליך", שכן "מרגע שהוגש ערעור, אין הנישום חייב בתשלום המס השנוי במחלוקת עד שתתקבל הכרעה שיפוטית חלוטה" (פסקה 30 לחוות דעתו). זאת ועוד, במצבים שבהם הנתבע חפץ בבירור מהיר של התביעה, על מנת להסיר את העננה המשפטית שהיא מטילה עליו, אין זה מן הראוי לעכב את ההליך בשל מחדלי התובעת. נמצא כי במקרים רבים אין בשיקול הדעת שהוזכר מפורשות בסעיף 353א לחוק החברות כדי לצקת תוכן בסמכות העיקרית המעוגנת בחוק – קרי, חיוב החברה התובעת בערובה – ולהימנע מהפיכתה ל"המלצה שיפוטית" התלויה, למעשה, ברצונה הטוב של התובעת.