אשר על כן, סבורני כי בעצם הסמכתו של בית המשפט לחייב את החברה התובעת בהפקדת ערובה גלומה גם הסמכה נלווית לפעול נגד תובעת שהתעלמה מהוראתו – בנוסף, וללא תלות, בכלי הקונקרטי של עיכוב ההליכים. ההסדרים הסטטוטוריים העוסקים במצבים אחרים של אי הפקדת ערובה, כפי שפורטו בפסקאות 20 ו-27 לחוות דעתו של חברי, מחזקים הנחה פרשנית זו, ומאשרים כי הסמכות לחייב תובע בערובה חובקת בתוכה גם את הסמכות לפעול נגדו אם הפר את הצו השיפוטי בעניין. לא מדובר, אפוא, רק בהסדרים המסייעים בהשלמת חסר חקיקתי, אלא באינדיקציה פרשנית לכך שהסמכות להורות כוללת, כמעין "סמכות עזר", גם את הסמכות לאכוף את ההוראה. ודוקו, "זכות הגישה של היחיד לערכאות מהווה זכות יסוד חוקתית מן המעלה הראשונה [...] וראויה להגנה מקיפה – אך עוצמת הדברים שונה כשמדובר בחברה" (רע"א 4381/17 תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 3 (2.10.2017) (להלן: עניין תועלת לציבור). הבחנה זו עומדת בשורש ההסדר המחמיר הקבוע בסעיף 353א לחוק החברות – בהשוואה להסדר הכללי המעוגן בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – והיא מלמדת שאין לייחס בענייננו משקל מכריע להעדר הסמכה מפורשת ומפורטת לנקיטת צעדים כלפי תובעת מפרה. העיקר הוא כי "הפגם הדבק בערעור, עקב אי הפקדת ערבון במועד, אינו עניין של מה בכך. שכן, 'מערער שלא הפקיד את הערבון לא רק פגע בזכות המשיב לקבל ערובה להוצאותיו, אלא גם הימרה את פי בית המשפט'" (בש"א 2005/97 יהושע נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (16.4.1997)). רציונל זה יפה, בהתאמות הנדרשות, גם ביחס להפרה של חובת ההפקדה לפי סעיף 353א לחוק החברות, והוא מבסס את המסקנה כי לא הייתה למחוקק כוונה להסתפק בהקשר זה במנגנון אכיפה חלקי בדמות עיכוב ההליכים. יש לזכור כי הכלל הגדול בסדר דין אזרחי הוא כי בית המשפט הוא אשר מנהל את הדיון. סדר דין כשמו כן הוא. עשיית סדר בדין. ליטול מבית המשפט את כלי האכיפה של החלטה מעין זו, ולהעביר את עניין האכיפה מהגורם המצַווה לגורם המצוּוה אינה אלא הפיכת היוצרות.
2. עם זאת, שתיקתו של סעיף 353א משליכה על טיב האמצעים שבידי בית המשפט לנקוט כלפי תובעת שהפרה את הוראותיו. תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת מפורשות כי "לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה [...]" – באופן היוצר מעשה בית דין, וחוסם לחלוטין את דרכו של התובע לערכאות (ראו, למשל, ע"א 2877/92 עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846, 851 (1993)). בהעדר קביעה מפורשת של המחוקק שניתן לפעול בדרך זו גם במקרה של אי הפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות, התוצאה היא שיש להסתפק באמצעי המידתי יותר של מחיקת התובענה. צעד זה מותיר לבית המשפט אמצעי אפקטיבי לאכיפת הוראותיו, מונע תביעות סרק ומבטיח כי נתבע שיצא מהליך שיפוטי שנכפה עליו כשידו על העליונה לא ייאלץ לשאת בהוצאותיו – תוך צמצום הפגיעה בזכות הגישה לערכאות (שגם אם עוצמתה פחותה ביחס לחברה, כאמור לעיל, היא עודנה קיימת) ובזכות הקניין של החברה (ראו עניין תועלת לציבור, פסקה 3).