8. ככל שייקבע חיוב בהוצאות במהלך ההליך או עם סיומו, עלול להתעורר קושי בגבייתם. קושי זה מחייב התייחסות מיוחדת, מאחר שמדובר בסיכון המוטל על הצד הפסיבי ("הנתבע"), אשר בעל כורחו נגרר להליכים משפטיים. מטעם זה נקבע, הן כעניין כללי והן בהקשרים מיוחדים, כי לבית המשפט סמכות לחייב את יוזם ההליך ("התובע") בהפקדת ערובה לחיוב בהוצאות העשוי להיות מוטל כלפי הצד הפסיבי (להלן: "ערובה לחיוב בהוצאות" או "ערובה להוצאות"). ודוק, החיוב בהוצאות יכול להיות מוטל הן על יוזם ההליך והן על הצד הפסיבי, ואולם הוראה בדבר הפקדת ערובה לחיוב בהוצאות ניתן להטיל רק על יוזם ההליך.
9. בתי המשפט ציינו שלושה שיקולים מרכזיים אותם נדרש בית המשפט להביא בחשבון בבואו לחייב בהפקדת ערובה להוצאות:
ראשית, הבטחת תשלום הוצאות הצד הפסיבי (ככל שייפסקו לו הוצאות) – התכלית המרכזית של הפקדת הערובה להוצאות היא הגנה על הצד הפסיבי ("הנתבע"), אשר ההליך המשפטי, על ההוצאות הכרוכות בו, נכפו עליו הר כגיגית, מפני מצב דברים בו יזכה בהליך, יפסקו לטובתו הוצאות, אך הוא יעמוד לפני שוקת שבורה, במובן זה שלא יימצא לו מקור אצל יוזם ההליך ("התובע") להיפרע ממנו.
שנית, הרתעה מהגשת תביעות סרק – טעם נוסף לדרישה להפקדת ערובה קיים כאשר מתקבל הרושם אצל בית המשפט כי המדובר בתביעת סרק. במצבים אלה עשויה הדרישה להפקדת ערובה להוצאות לשמש אמצעי המבחין בין תביעה שמגישה מאמין בה באמת ובתמים לבין תביעה המוגשת מטעמים אסטרטגיים בלבד, בגדר"put your money where your mouth is".
שלישית, הגנה על זכות הגישה לערכאות – כנגד שתי התכליות האמורות, עומדת זכות הגישה לערכאות, שהיא זכות יסוד בשיטת המשפט הישראלי. זכות זו לא יוכל יוזם ההליך לממש, אם הערובה שתקבע תהווה מחסום בלתי עביר מבחינתו, ותביא לכך שיזנח תביעתו מבלי שתבורר.
(ראו, מבין רבים: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח איברהים, פ"ד נח(5) 865, 868 (2004); רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, [פורסם בנבו] פסקאות 7-6 (13.11.2014)).
ויובהר, איזון בין שלוש התכליות הללו נדרש בכל מקרה בו מתבקש בית המשפט לחייב בהפקדת ערובה להוצאות. יחד עם זאת, האיזון הראוי בין השיקולים הללו עשוי להיות שונה, בהתאם להקשר בו מדובר. לעניין זה נשוב בהמשך הדברים.
10. ההסדר הסטטוטורי המרכזי לעניין הפקדת ערובה להוצאות קבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, שזו לשונה: