נוסף על כך וגם אם נצא מהנחה שהטיעון מתאפשר וכי אכן קיימת אי חוקיות, עולה שאלת משמעות הדבר. מילוז טוענת בתמצית כי "ההלכות בדבר הסכמים בלתי חוקיים ותוצאות בטלותם הן ברורות וידועות" (סע' 79 לסיכומיה). מילוז מפנה בהקשר זה לפסק הדין בע"א 4305/10 אילן נ' לוי (9.5.2012). אולם, מפסק הדין אליו מפנה מילוז עצמה עולה, כי ממצא של אי חוקיות אינו מוביל בהכרח לתוצאה אחת. במקרה שנדון באותו פסק דין נקבע, כי יש לקיים את ההסכם גם אם נראה בו חוזה לא חוקי או חוזה למראית עין. למורכבות ר' למשל גם ע"א 6667/10 טנדלר נ' קוזניצקי (12.9.2012). כל זאת,
--- סוף עמוד 23 ---
יובהר, מבלי שיהא באמור כדי לרמז כי הנסיבות באותה פסיקה מקבילות לנסיבות המקרה שלפנינו.
86. עד כאן, הדיון הבלתי ממצה בסוגיית החוב השוטף.
סוגיית ההתחשבנות – סיכום ביניים וסעדים
87. מהדיון שבוצע עד כה בנוגע לסוגיות שנדונו בשלב הראשון עולה, כי מילוז הפרה התחייבויות בעניין העסקה הראשונה ובעניין העסקה השנייה, משלא סופקו מוצרים שהתמורה עבורם שולמה. עוד נמצא, כי הסבירות לכך שהוסכם בזמן אמת כי לא יהיה חיוב נוסף עבור המכלה והוספת תוויות, עולה על הסבירות כי לא כך הוסכם. לגבי העסקה השלישית נמצא כי הוסכם לבטל את רכיב הקוביות. בסוגיית "החוב השוטף" בוצע דיון כמפורט לעיל.
מכאן – להשלכות מסקנות אלה.
88. בכתב התביעה טענה פריניר, כי מילוז הפרה את חובתה לספק מוצרים עבורם שולמה תמורה וכי עליה לפצותה בנזקים שנגרמו בשל כך. פריניר העמידה את נזקיה על גובה התמורה ששולמה ביתר (הגם שנטען כי נגרמו נזקים נוספים). כן טענה פריניר כי התנהלותה של מילוז מהווה עשיית עושר ולא במשפט ועליה להשיב את סכומי התעשרותה.
89. מילוז טוענת כי גם אם הפרה הסכמים בשל אי אספקת סחורה[8], פריניר אינה זכאית לקבל את הסעד הכספי המבוקש על ידה. נטען כי ברמה המהותית מדובר בסעד של השבה, כי השבה ניתן לקבל רק במקרה של ביטול הסכם, כי בתביעה לא התבקש סעד של ביטול וכי היה על פריניר לפנות אל בית הדין אשר אישר את ההתקשרויות ולבקש ביטול או ביטול חלקי "של פסק הדין".
90. בכתב התביעה של פריניר אין דרישה להשבה חוזית (עבורה יש צורך בביטול) אלא יש דרישה לפיצוי חוזי (או להשבה לפי דיני עשיית עושר). פריניר אינה מעוניינת לבטל את ההתקשרויות, אשר רובן בוצע. טענת פריניר מתייחסת לחלק מהסחורה מושא ההתקשרויות, אשר לא סופק. בגין כך היא דורשת ממילוז פיצוי.