מעבר לכך, הראיות לעניין שיקומו של תאגיד ברורות יותר ומדידות יותר, הן לגבי שיקום שהתאגיד כבר עבר, כמו במקרה שלפנינו, הן לגבי תאגיד שבית המשפט מבקש לחרוג מהעונש שהוטל עליו בשל אפשרויות השיקום (ראו לעניין זה גזל אייל, חריגה ממתחם העונש, שם בעמ' 546).
6.2.3. תכניות ציות לפני ביצוע העבירות, ותכניות שיקום בדיעבד
כמובן שאין דין הטמעת תכנית ציות לאחר שתאגיד נתפש בכף, בעיקר במקרה בו הנורמה השלטת בתאגיד הייתה נורמה של ביצוע עבירות, לבין חברה המטמיעה תכניות ציות בקרה ואכיפה מלכתחילה. אמנם תכניות ציות, הם הבטוחה הטובה ביותר האפשרית למנוע הישנות עבירות בתאגידים. אולם לכל ברור כי אין בנמצא תכנית ציות שתמנע באופן מוחלט ביצוע עבירות, בעיקר בתאגידים גדולים, בהם מועסקים מאות ואף אלפי עובדים. כך למשל מציינים חמדני וקלמנט, הרתעת חברות, בעמ' 294:
"…the government’s task is to encourage monitoring while using a sanction that can be deployed only once given the collateral consequences of the firm’s criminal liability. To achieve this goal, the government needs to target only firms that failed to monitor. The government therefore should impose liability only when the outcome—the number of offenses in this case—is more likely to indicate the firm’s failure to monitor rather than a failure of the monitoring measures that the firm did adopt. Because even optimal monitoring may fail to eliminate misconduct, a small number of offenses would often be a poor signal for the firm’s monitoring effort. In contrast, a relatively large number of violations credibly signals that the firm did fail to monitor for wrongdoing"
לניתוח תכניות ציות והצלחתן במניעת עבירות בארה"ב ראו: Vikramaditya Khanna & Timothy L. Dickinson, "The Corporate Monitor: The New Corporate Czar?", 105 Mich. L. Rev. 1713 (2007); Miriam Hechler Baer, Governing Corporate Compliance", 50 B.C.L. Rev. 949 (2009); Cristie Ford and David Hess, "Can Corporate Monitorship Improve Corporate Complience?", 34 Jr. Corp. L. 679 (2009)).
על כן, יש הטוענים כי כיוון שבחברות גדולות, גם תכנית הציות הטובה ביותר לא תוכל למנוע את כלל העבירות, הרי ראוי להתחשב בתכנית ציות שהוטמעה מראש, או לעניין עצם ההרשעה או לעניין העונש. כך, יש הסבורים כי הטמעת תכניות ציות בקרה ואכיפה מראש צריכים להוות סייג לאחריות פלילית של תאגיד (בדומה לסייג לאחריות פלילית של מנהלים באחריות קפידה), ואחרים סבורים כי יש להתחשב בכך לעניין העונש (ראו, למשל: Richard S. Gruner & Louis M. Brown, "Organizational Justice: Recognizing and Rewarding the Good Citizen Corporation", 21 J. Corp. L. 731, 764-65 (1996); John S. Baker, Jr., "Reforming Corporations through Threats of Federal Prosecution", 89 Cornell. Rev. 310, 321 (2004); Andrew Weissmann & David Newman, "Rethinking Criminal Corporate Liability", 82 Ind.. L.J. 411, 414 (2007); Ellen S. Podgor, "A New Corporate World Mandates a "Good Faith" Affirmative Defense", 44 Am. Crim. L. Rev. 1537 (2007); Albert Alschuler, "Two Ways to Think about the Punishment of Corporations," 46 Am. Crim. L. Rev 1359 (2009), מציין בעמ' 1360 כי: "If the goal of corporate criminal liability is to induce appropriate monitoring, the creation and maintenance of an appropriate corporate compliance program (should provide a defense to liability"