89. לעניין זה אף אין לקבל את טענת עוולת "גרם הפרת חוזה" שביקשו התובעים לייחס לעו"ד אלטוחי ושקר. סע' 62 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע לאמור:
"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב
כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".
בנדון לא הוכח עניין הידיעה, היינו לא הוכח כי עו"ד אלטוחי או עו"ד שקר ידעו שההסכם עם התובעים מופר ע"י פחר וכי יש במעשה כזה או אחר שלהם לסייע להפרתו, היפוכם של דברים, המצג שהוצג להם ע"י התובעים היה שההסכם מבוצע לשביעות רצונם, וכך לא הוכח עניין "הגרימה" היינו שעורכי הדין היו אלו שגרמו להפרת הסכם שטרק- פחר או כי קיים קשר סיבתי בין מעשה שלהם להפרת החוזה ע"י פחר.
בצד זה, בכל הקשור לטענות הרשלנות ואי עמידה בחובות אמון וחובות מקצועיות המוטלות על עו"ד אלטוחי ושקר – מסקנותיי שונות, כפי שיפורט להלן.
חובתו של עורך דין ללקוחו – עיקרו של דין
90. כאמור, לטענת התובעים גם אם לא מעשה מרמה ניתן למצוא בהתנהלות עורכי הדין אלטוחי ושקר הרי שרשלנות ואף רשלנות רבתי, הפרת אמונים והפרת חובת זהירות מקצועית כלפי התובעים יש במעשיהם. ושוב חוזרים התובעים לעניין זה על טענות הנוגעות לאי בדיקת קבלת התמורה ע"י התובעים קודם לרישום הערת האזהרה לטובת פחר, החתמת התובעים על מסמכים שונים שלא בנוכחות עורכי הדין ומבלי להסביר להם את תוכנם ומהותם – לרבות הסכם המכר, מסמך האישור וכיוצ"ב, התעלמות מפערי התמורה המשמעותיים בהסכמי המכר התכופים ועוד.
91. רמת המיומנות והזהירות הנדרשת מעורך דין כלפי לקוחו הורתה בשני מקורות נורמטיביים מרכזיים. האחד – חובתו של בעל מקצוע כלפי מי שהוא חב בחובה כלפיו כפי שנקבע בדין הכללי. השני, הדין הספציפי הנוגע לעורך הדין, קרי הוראות חוק לשכת עורכי הדין,התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), והתקנות והכללים שהותקנו על פיו, בהם נקבעו נורמות ההתנהגות הראויות לעורך דין (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, (1990) (להלן: עניין שרמן); עא 7633/12 - קבוצת גיאות בעמ נ' גולדפרב לוי, (2014).
הבסיס לחובת הזהירות של עורך דין כלפי לקוחו נמצא בהוראת סע' 54 לחוק לשכת עורכי הדין, ולפיה:
"במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ויעזור לבית המשפט לעשות משפט".
הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה המקצועית). יסודה של חובה זו ביחסי האמון המיוחדים המאפיינים את הקשר בין עורך דין ללקוחו, וכפי שהובהר עוד מימים ימימה בעניין על"ע 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, (1956)) -
"היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו"
צמד הוראות אלה - הן ההוראה בסעיף 2 לכללי האתיקה המקצועית והן החובה שבסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין הלקוחה מהפרק השישי שעניינו "אתיקה מקצועית ושיפוט משמעת" - הן חובות שבתחום האתיקה, ואולם, בית משפט קבע לא אחת כי ניתן לגזור מתוך חובות אלה אמות מידה ראויות לעיצוב סטנדרט המיומנות והזהירות שיש לדרוש מעורך דין כלפי לקוחו גם במישור עוולת הרשלנות הנזיקית (עניין שרמן הנ"ל, בעמ' 462; ראו לעניין זה גם: גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 447-443 (2001)). עוד נקבע כי סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש נבדק בעיניו של עורך דין זהיר על בסיס מידע שניתן לייחס לעורך דין בקיא ומיומן. הפסיקה אף עמדה על כך שרמת זהירות זו היא "רבה" וגבוהה יותר מאשר בעלי מקצוע מיומנים אחרים (רע"א 2786/07 לופטיג נ' עו"ד בן יעקב, פסקה ה (2007)). וכך הובהר בעניין שרמן –
"עורך-דין צריך, כאמור, לפעול עבור לקוחו כאיש מקצוע מיומן וזהיר, כנדרש מבעלי מקצוע דרך כלל במתן שירות על-ידיהם. אולם מעורך-דין כאיש מקצוע שחובת נאמנות והתנהגות שביושר ובהדר הן מיסודותיו נדרש הרבה יותר. הבסיס לכך - לחובות המיוחדות החלות עליו - מצוי בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, הקובע לאמור: 'במילוי תפקידו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות.' ... בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, המחייבים כל עורך-דין, יוחד פרק ב', שכותרתו: 'הוראות יסוד', לכלל אחד ויחיד, שהוא מוטו לנדרש ולנתבע מעורך-דין הזוכה לאמון לקוחו, (כלל 2) שזה לשונו: 'עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט.' בהתייחסנו לכך בפסיקתנו אמנו: 'נאמנות זו היא רוח אפיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי' (עמ"מ 9/55 [12], בעמ' 1730. וראה גם על"ע 5/78 [13], בעמ' 587. ועוד - המושגים 'אמונה ומסירות' הם 'יסוד מוסד לחובת עורך הדין כלפי לקוחו' (על"ע 7/73 [14] בעמ' 682-683)."
בצד זה הובהר כי אחריותו של עורך הדין לפעול במיומנות ובזהירות כלפי לקוחו אינה אחריות מוחלטת, ולא כל טעות מהווה מעשה של רשלנות. עורך הדין אינו נדרש לחשב מראש את כלל האפשרויות בכל תרחיש עובדתי והוא יוצא ידי חובתו כאשר הוא מפעיל שיקול דעת סביר, גם אם בדיעבד יתברר כי זה היה מוטעה (ראו: עניין שרמן הנ"ל, בעמ' 462; ע"א 5/63 זילברמן נ' תורי, (1963)).
יתר על כן, הובהר בפסיקה כי חובת האמון בין עורך דין ללקוחו היא הדדית וכי עורך הדין יכול לצאת מתוך הנחה כי לקוחו מוסר לו מידע אמיתי ונכון, אין הוא צריך לחקור ולרגל אחר לקוחו שמא הפרטים שמסר אין בהם ממש. כך הובהר, כדוגמה, בעניין אבידן (תא (תל-אביב-יפו) 2070/00 - אבידן אברהם ואח' נ' אבידן אלי (2005) -
"חובת האמון בין עורך הדין ללקוח היא הדדית עורך הדין יכול לצאת מנקודת הנחה שלקוחות אשר פנו אליו לקבלת שירותיו לא ישקרו לו. לכן באופן עקרוני חתימת הלקוחות על מסמך בו הם מאשרים קבלת כספים אמורה להספיק."
92. נחזור, אפוא, על מה שדשנו בו רבות לעיל, בנדון הוכחו העובדות הבאות –
א. התובעים הציגו לעו"ד שקר ואלטוחי מצג לפיו הם מעוניינים למכור את דירתם לפחר וכי מכירת הדירה מבוצעת בהסכמה מלאה. התובעים הודו כי מלבדם ומלבד פחר אף אחד מהנתבעים לא היה מודע להסכמות הפנימיות בינם לבין פחר.
ב. התובעים חתמו על אין ספור מסמכים שיש בהם להעיד על הסכמתם לביצוע עסקת המכר לפחר ולאחרי כן לסונינו. מתוך המסמכים עליהם חתמו התובעים עולה כי הם הבינו את מהות עסקה ותוצאותיה, התובעים אף הודו כי קראו חתמו והבינו את משמעות כלל המסמכים שחתמו עליהם. התובעים הבהיר כי חתמו על המסמכים ללא כל לחץ שהובהר עליהם. יתר על כן, התובעים אף אישרו כי עו"ד אלטוחי הבהיר להם את משמעות עסקת פחר – סונינו.
ג. התובעים אישרו בכתב כי קיבלו את מלוא התמורה אותה היו אמורים לקבל ע"פ הסכם שטרק-פחר. התובעים מודים כי מעולם לא אמרו לפני עורכי הדין כי לא קיבלו את התמורה בגין הדירה.
ד. התובעים מודים כי מעולם לא העלו כל טענה ביחס להתנהלות הנתבעים בזמן אמת או במשך 5 שנים לאחר ביצוע עסקאות המכר.
93. אלא שבצד העובדות הנזכרות, אשר יש בהן להטיל את האחריות לניזקם לשכמם של התובעים עצמם, הרי שמתוך המסכת העובדתית שהוכחה לפנינו עולות כמה וכמה תהיות אשר היו אמורות להדליק "נורה אדומה" בפני עורכי הדין אלטוחי ושקר בוודאי בתפקידם כמייצגי התובעים במסגרת עסקת המכר שטרק – פחר.
כך היא העובדה שזמן קצר אחר שנחתם הסכם שטרק - פחר ועל אף אישורם של התובעים כי קיבלו את מלוא התמורה מפחר, הסתבר כי זו, למצער, לא שולמה להם במלואה, שכן המשכנתא הרשומה על שמם על הדירה עודה רשומה עליה אחר שפחר הבהיר שאין באפשרותו לשלמה, ואחר שעלה, במסגרת החתימה או ההכנות לחתימה על הסכם פחר – סונינו, כי אף אין ביכולתו הכלכלית לשאת בתשלום מס הרכישה בו הוא מחויב מכוח עסקת שטרק – פחר ואשר אינו עולה על 15,000 ₪ ! הסברה שהעלה עו"ד אלטוחי לפיה התמורה במלואה שולמה לתובעים תחת להסיר את המשכנתא אינה סבירה, וכי מדוע שפחר יסכימו לשלם את מלוא התמורה על הדירה מבלי שקודם לכן תוסר המשכנתא הרשומה עליה ? עניין זה אמור היה לשמש כתמרור אזהרה לפני עו"ד אלטוחי כי משהו אינו מתנהל כשורה בכל הקשור להסכם שטרק – פחר. ואולם לא זאת בלבד, מעת שמתעוררים הספקות באשר לתשלום התמורה בעסקת שטרק - פחר, שומה היה על עורך דין אלטוחי לברר באיזה אופן אכן שולמה התמורה, וזאת אחר שהסתפק בהודעה בעל פה של הצדדים כי התשלום הראשון בסך 500,000 ₪ שולם להם וכי על בסיס הצהרה בע"פ זו נרשמה הערת אזהרה לטובת פחר, למרות שע"פ הוראות ההסכם אמורים היו התשלומים להתבצע בהמחאות בנקאיות בלבד (סע' 9.4 להסכם שטרק – פחר). יתר על כן, הוסכם כי ככל שלא יומצאו כל האישורים הנדרשים לרישום זכויות פחר בדירה יופקד סך של 250,000 ₪ מהתמורה בידי עו"ד אלטוחי, והנה כאשר ברור שהמשכנתא עדיין רשומה על הנכס וזכויותיו של פחר לא נרשמות בו, לא מבוצעת כל הפקדה של סך 250,000 ₪ בידי עו"ד אלטוחי, ותחת זאת ניזומה ע"י פחר עסקת מכר תכופה אחרת המתרקמת כאשר זכויות פחר בדירה טרם נרשמו. לא זו אף זו, מדובר בעסקה אשר התמורה המוסכמת בה נמוכה בכשליש מהתמורה אותה שילמו לכאורה פחר לתובעים, האין בכל אלו להעלות תמיהות ולהדליק נורות אזהרה מהבהבות אצל עו"ד אלטוחי? אכן עו"ד אלטוחי העיד כי הבהיר לצדדים ששיעור התמורה אותו הם מציינים בהסכם לא יתקבל ע"י רשויות המס נוכח העיסקה הקודמת שנעשתה באותה דירה כחודש וחצי קודם לכן, אך בכך לא די ! לא שמענו כי עו"ד אלטוחי עשה בירור של ממש במטרה לברר מה עומד תחת העסקה החדשה, מדוע שיעור התמורה נמוך בשיעור ניכר ? מה ההגיון הכלכלי בכך? מה נעשה לגבי העסקה הראשונה ? האומנם שולמה כל התמורה כפי שהוצהר לכאורה? כיצד היא שולמה? האם יש ראיות לכך? מדוע מכרו פחר את הדירה קודם שחלף המועד בהסכם שטרק – פחר לתשלום מלוא התמורה? מדוע מיהרו התובעים למכור את דירתם אם הם נאלצים להוסיף ולהתגורר בה בדמי שכירות, ובהינתן כי דמי השכירות אינם נמוכים בשיעור ניכר מהחזרי המשכנתא ? מדוע נותרה המשכנתא רשומה על דירה? כיצד עולה אישורם של התובעים על קבלת התמורה עם העובדה שהמשכנתא נותרה רשומה על דירתם ולא הוסרה ?
דומה כי לו היה עו"ד אלטוחי מקיים את חובתו המקצועית כדבעי על מנת להבטיח את עניינם של התובעים, שהיו לקוחותיו בעסקת מקרקעין, שומה היה עליו לברר באופן נחרץ ויסודי יותר עם התובעים - מה הן העובדות האמתיות העומדות מאחורי ההתקשרויות החוזיות הנזכרות ולא היה לו להסתפק בהסכמתם הפסיבית כפי שהובעה במשרדו או באישור חתום על ידם שקיבלו את התמורה. בשום שלב לא העיד עו"ד אלטוחי כי השאלות הנזכרות הציקו לו וכי עשה בירור כן ונפרד ישירות עם התובעים - האם ההסכמה הנחזית שלהם היא אכן הסכמה אמתית.
94. אכן על התובעים רובץ אשם תורם משמעותי ביותר בכל הקשור להתהוותם וחתימתם של הסכמי המכר הן בכך שהם עצמם, כהודאתם, מתוך אמונה עיוורת בפחר, עשו כל שביקש מהם מבלי להרהר בדבר או לערער אחריו, ובכלל זה חתמו על הסכמי המכר ועל המסמכים השונים שנועדו לשרת את ביצועם, לרבות אישורם הברור כי קיבלו את מלוא התמורה, ועם כל זאת ועל אף המצג שהוצג על ידם, צֶבֶר התמיהות הנזכרות הוא רב מדי מכדי שעורך דין המייצג לקוחות בעסקת מקרקעין, לגביה הובהר בפסיקה כי חובת הזהירות המקצועית של עורך דין כלפי לקוחו היא חובה מוגברת, יוכל להתעלם ממנו. אין לשלול את האפשרות כי לו היה עו"ד אלטוחי בוחן ובודק הדברים כנדרש היה בכך כדי לעצור את התובעים מהמשך העיסקה עם פחר וזאת על אף האמון הבלתי מסוייג שנתנו בו. אפשר שלו היה עו"ד אלטוחי בוחן את הדברים עם שני התובעים יחדיו, היה התובע עוצר את היסחפותה של אשתו, התובעת, אחר פחר, וכך גם עו"ד אלטוחי ככל שהיה מברר ולומד כי אכן התובעים לא קיבלו את התמורה בגין דירתם כנדרש יכול היה לעצור את העיסקה ולבטל את רישום הערת האזהרה לטובת פחר וכיוצ"ב.
אני סבור, אפוא, כי בנדון יש לחלק בין אחריות עו"ד אלטוחי ועו"ד שקר כמעסיקו, לבין אחריות התובעים להם אשם תורם משמעותי ביותר נוכח המצגים הרבים המטעים שהציגו לבאי כוחם בכל הקשור לעסקת המכר הנזכרת. בדרך שכזו נהגו בתי המשפט פעמים רבות כאשר בצד רשלנות עורך הדין עמדה רשלנות משמעותית אף מצד לקוחו ובוודאי כאשר התנהלות עורך הדין הושפעה ממצג מוטעה שהוצג לו על ידי לקוחו, כך בעניין עא 2590/90 שוש ניסים נ' מנחם דניאלי וערעור שכנגד ( 1994) הבהיר בית המשפט-