48. על כן, ספק רב אם היו הנתבעים מסכימים לקבל על עצמם חובה א-פריורית ביחס להגשת ערעור כלפי התובע שרמת הסיכון שלו נמוכה בהרבה גם במישור הכספי ואינה קיימת כלל במישורים אחרים, ותהא זו אפילו רק החובה לנהל משא ומתן ולשכנע בצדקת עמדתם צד שיש לו כמעט רק מה להרוויח מהגשת ערעור.
49. זאת ועוד, כאשר מוגשת תביעה כספית יודעים הצדדים מראש מהו סכום האגרה ומהו סכום שכר הטרחה שיידרשו לשלם והנתבעים יכולים היו לקבל מראש את רובו המוחלט של חלק התובע בהוצאות הנדרשות לניהול ההליך וכך להבטיח את עמידתו בתנאי החוזה.
50. שונה הדבר בערעור, כאשר כפי שאישר התובע אחוזי קבלת ערעורים נמוכים מ-50%, ובהליך כזה רק לאחר הגשתו קובע בית המשפט שלערעור את גובה הערבות שיש להפקיד, ויכולים היו הנתבעים לעמוד בפני מציאות בה הסכום יהיה גבוה יחסית לרצונו או יכולתו של התובע והלה היה בוחר שלא לשאת בו והם היו נותרים עם מימון ההליך שנקטו בניגוד לעמדתם לבדם.
51. יתרה מכך, במידה שערעור שהיתה הנתבעת 1 מגישה היה נדחה, מצב שהסיכוי הסטטיסטי להקרותו גבוה מן התוצאה ההפוכה כפי שהודה התובע, והיו נפסקות לחובתה הוצאות היה החוב הפסוק נגדה בלבד ובמידה שהתובע לא היה רוצה לשתף עימה פעולה ולהשתתף בחיוב בהוצאות היתה נאלצת להגיש נגדו תביעה ולהכנס להוצאות נוספות.
--- סוף עמוד 7 ---
52. על מנת למנוע תוצאות כאלה ייתכן שהיה צורך לקבוע מנגנון של בטחונות לכך שהתובע יישא בחלקו בכלל העלויות בשלבים השונים של ההליך הערעורי, ומדובר במערכת מורכבת של תניות וחיובים חוזיים אשר אין זה סביר כי בית המשפט ייצור עבור הצדדים.
53. מעבר לכל האמור, דומני כי התנהלותו של התובע עצמו מלמדת כי גם על פי פרשנותו לא חלה בין הצדדים חובה לניהול משא ומתן במטרה לשכנע את הצד שכנגד בשאלת הגשת ערעור על איזה מבין פסק הדין נושא תובענה זו.
54. ביום 16.2.17, לאחר קבלת פסקי הדין, שיגר הנתבע 2 אל התובע מכתב (נספח י"ד לתצהירו) ובו מסר לו כי – "לאחר בדיקת פסק הדין של השופטת ד"ר איריס סורוקר ע"י עורך הדין יובל אזני, החלטתי להגיש ערעור בתיק" (סעיף א'), ובהמשך מנה את העלויות הצפויות והציע לתובע שיתוף פעולה על בסיס חלוקה דומה של העלויות כפי שהיתה בתביעות.
55. במענה למכתב זה השיב התובע במכתב משלו מיום 19.2.17 (נספח ט"ו לתצהירו) ובו התייחס להצעה האמורה בזו הלשון (הטקסט בתוך המסגרת מובא כך במקור) –