112. הוכחת היסוד השלישי מחייבת את התובע להוכיח כי "הדבר" המסוכן או שעלול לגרום נזק בהימלטו ואשר בעטיו נגרם הנזק מצוי בשליטתו או בפיקוחו של הנתבע. חשוב עוד לזכור כי שלא בדומה לחובת הראיה ברשלנות כש"הדבר מדבר בעדו", אשר לגביה ההנחה היא כי אין לתובע הנפגע ידיעה, או יכולת לדעת, מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לאירוע הנזק, הרי בהקשר של חובת הראיה לפי ס' 38 לפקודת הנזיקין, עובדות האירוע מצויות בדרך-כלל בידיעתו המיוחדת של הנפגע. עליו לפרוס עובדות אלה ככל שהן נוגעות לשלושת היסודות הראשונים האמורים בסעיף 38, בטרם יועבר הנטל לנתבע להשיב לתביעה המועלית נגדו ולהוכיח כי לא התרשל בשמירה על החפץ המסוכן שבפיקוחו. עמד התובע בנטל להוכיח את היסודות האמורים, הנטל עובר לנתבע להוכיח כי לא התרשל בשמירה על החפץ המסוכן שגרם לנזק (עניין זיאד לעיל).
113. החזקה שבסעיף 38 הוחלה רק מקום שנסיבות הפגיעה התבררו, ועל יסודם עלתה השאלה אם הגורם הממונה על "הדבר" המסוכן או שעלול לגרום נזק בהימלטו – אמנם התרשל בהחזקתו (להלן – "עניין זיאד").
114. ס' 41 לפקודת הנזיקין קובע כי:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."
115. אשר להיפוך הנטל מכוח ס' 41 לפקודת הנזיקין, סעיף זה קובע שלושה תנאים מצטברים להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו": האחד - כי לתובע לא הייתה ידיעה או יכול לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק; השני - כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי – כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. רק אם יוכח על-ידי התובע כי מתקיימים כל שלושת התנאים במצטבר, יועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבע, כי אין לייחס את קרות הנזק לרשלנות מצדו (ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001); ר' גם תא"מ 43114-07-13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (02.03.2015); וכיו"ב).
116. הנטל מכוח ס' 41 לפקודת הנזיקין משמעו הוא, שעל הנתבע להוכיח הסבר המעלה את הסיבה המדויקת, שגרמה לאירוע התאונתי, ושסיבה זו אין בינה לבין רשלנות מצדו ולא כלום. אם אין בכוחו להצביע על הסיבה המדויקת של התאונה, עדיין, מחובת הנתבע להוכיח שהוא נהג בזהירות סבירה, כדי למנוע את הסכנה. לפיכך אם בתום המשפט נותרו כפות המאזניים שבהן נשקלת שאלת הרשלנות שקולות, יזכה התובע בתביעתו. החזקה שעל הנתבע לסתור נוגעת לאחריות והיא מניחה גם את קיום הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק (ר' ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, נו(1) 539 (2001)).