העמותה נושאת בכל עלותו של נציג החברה שיגיע לביקור בשטח, לרבות כרטיסי טיסה, נסיעות פנים, הוצאות רכב, נהג ודלק, מזון ולינה. והוכח, כי מר שיק ניצל סעיף זה עד תומו עת טס כ – 10 פעמים בטיסות בין – אטלנטיות במחלקת עסקים (עמוד 28 שורות 25 – 27).
כמו כן על פי החוזה לא מפורטות נסיבות מסויימות בהן תיחשב החברה כמפרה את החוזה, לא כל שכן הפרות יסודיות המקנות יכולת לביטולו.
מאחר והחוזה אינו מפרט הפרות אפשריות של החברה, ממילא לא אמורות להנקט גם כל סנקציות כנגד החברה במקרה של הפרה.
תשובתו של מר שיק לשאלה זו מצביעה על כך שלפי שיטתו לא קיים מצב בו החברה מפרה את החוזה (עמוד 14 שורות 1 – 4):
"אני אישית בתוך יועץ לא יכול לעשות שום נזק לעמותה, אני בא, מתייעץ ואומר את היעוץ שלי, מתווכחים ומגיעים להחלטה ביחד. אם מגיעים ביחד להחלטה מה זה משנה. הגענו למסקנה ביחד, לא אמרתי להם לקבל מה שאני רוצה, אני לא יכול לעשות פיזית נזק לצד השני. אני יכול לא ליעץ טוב, לא מעבר לזה."
לעומת מצב זה בו לא קיימת לכאורה אפשרות של החברה להפרת החוזה מפרט החוזה רשימת הפרות אפשריות ותנאים דרקוניים של סנקציות שיחולו כלפי העמותה במקרה כזה - פיצוי מוסכם השווה לסך התשלומים החודשיים שהיתה העמותה לשלם מיום ההפרה עד לתום תקופת החוזה כולל האופציה (אשר כאמור אינה מוגבלת בזמן).
ברור כי חוזה מעין זה הוא גרוע ומקפח מעין כמוהו. עובדה זו לא נסתרה מעיניי ולכן שאלתי את מר שיק הכיצד חוזה זה משרת את העמותה. תשובתו היתה מקוממת (עמוד 13 שורות 25 – 26):
" העמותה הרוויחה, מרוויחה וגם תרוויח. ברור שלפני שחתמתי חוזה בדקתי הכי טוב וגם נתתי לעמותה להסתכל על זה. אני לא מבין למה העמותה לא תיקנה מה שרצו."
117. הקיפוח שיוצר החוזה אף מעצים נוכח העובדה שמר שיק חתם על חוזה זהה עם עמותה נוספת של חסידי ברסלב ביבנאל, עמותת חסידי ברסלב – יבנאל (נספח 10 לתצהירה של גברת ריימונד ) אשר אמנם אינה עמותה זהה לתובעת אולם היא עמותה של הקהילה. מדובר בחוזה זהה כמעט לחלוטין לחוזה בענייננו ונחתם ביום 28.1.14, יומיים לפני החוזה הזמני בין העמותה לחברה. בחוזה זה התחייבה החברה למלא כמעט את אותן פונקציות ייעוץ המופיעות בחוזה עסקינן: ייעוץ למוסדות החינוך והקמת מערך לגיוס תרומות ומקבלת גם על פי חוזה זה סך של 10,000 $ לחודש, לרבות אותם תנאים שלא ניתנים לכאורה להפרה מצד החברה ואותו קנס כספי שערורייתי במקרה של אי תשלום שכרה של החברה. כלומר, החברה גובה לכאורה שכר כפול עבור אותם השירותים. עניין זה הובהר כאשר מר שיק אישור כי אינו רואה הבדל בין העמותות והוא אישר כי למעשה חובות החברה על פי שני ההסכמים היו למעשה חופפות (עמוד 28 שורות 6 – 8).
יוצא כי עבור מילוי חובות אלו מקבלת החברה סך של לא פחות מ- 20,000 $ לחודש כאשר עמותת חסידי ברסלב ממומנת על ידי משרד החינוך ועל כן המדובר בתשלום מתוך כספי ציבור (עמוד 27 שורות 27 – 28).
118. איני סבור כי לאור מסכת זו יכול להיות ספק בנוגע להתקיימותה של עילה עושק כלפי העמותה.
כאמור, קבעתי כי העמותה באמצעות חברי הועד שחתמו על החוזה היו במצוקה מובנית או נתונים להשפעה בלתי הוגנת מצד האדמו"ר שהורה להם לחתום על החוזה עם בנו.
החוזה שנחתם היה גרוע לעמותה בכל פרמטר אפשרי ולמעשה קלע אותה לדרך ללא מוצא בה היא אמורה לשלם לחברה סכומי עתק שאינם עולים בקנה אחד עם השירותים אותם היא אמורה לספק ואף אפשרות ביטול לא היתה מסייעת לה שכן היתה ממשיכה לשלם את אותם הסכומים בדיוק לתקופה שהיא לכאורה בלתי מוגבלת. עוד התברר כי מר שיק קיבל תמורה כפולה עבור אותם שירותים מעמותה נוספת של הקהילה.
119. בנסיבות אלו לאור תחולת עילת העושק קמה לעמותה הזכות לבטל את החוזה.
הזכות להשבה
120. לטענת העמותה, לאור ביטול החוזה היא זכאית להשבת מלוא הסכומים ששילמה לחברה מיום כריתתו של החוזה.
121. על פי סעיף 20 לחוק החוזים הדן בהודאת הביטול הפרוצדורה על ביטול החוזה היא כלהלן:
" ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."
ההודעה למתקשר על הביטול היא תנאי הכרחי ובהיעדר הודעה החוזה ממשיך לעמוד בתוקפו (שלו, עמוד 447). בענייננו, ביטול מפורש כאמור נשלח לחברה ביום 12.3.15.
עוד מורה הסעיף כי על ההודעה להימסר תוך זמן סביר מיום היוודע למתקשר על עילת הביטול ובמקרה של כפיה – מיום הפסקתה של הכפיה. הסבירות הוגדרה כמבחן אובייקטיבי שיופעל על ידי בית המשפט כאשר בגדר השיקולים שיובאו על ידי בית המשפט ניתן לכלול את:
טיב העסקה, מהות החוזה, סוג הפגם בכריתה, תנאי המקום והזמן, הזמן שחלף מאז נכרת החוזה, הזמן שנדרש לקיום החוזה, התנהגות הצדדים ומצבם, נסיבותיהם המיוחדות של הצדדים, מערכת היחסים שנרקמה ביניהם ושינוי מצב על ידי הצד השני"
(שלו, עמוד 464)
המבחן הוא גמיש, כאשר :
״יש ותקופה קצרה של מספר ימים תיראה כבלתי סבירה... ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים תיראה כסבירה" (ע''א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע''מ פ''ד לג (3) 567, 575)
לעילת הכפיה דין נפרד בנוגע למועד תחילת עילת הביטול שכן :
"במקרים רבים אין עריכת החוזה משחררת את המתקשר הכפוי מאימת הכפיה; אותה כפיה שגרמה לו להתקשר בחוזה מונעת ממנו עתה את ביטול. הדין המיוחד הקבוע בסיפא של סעיף 20 נועד לאפשר לו ביטול תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה. אז, ורק אז, הוא יכול לעשות שימוש מודע, חופשי ורצוני, בברירת הביטול"
(שלו, עמוד 465)
למרות שעל פי לשון החוק במקרה של הטעיה ועושק אמור המוטעה לבטל את החוזה תוך זמן סביר מיום שנודע לו על ההטעיה או העושק, בכל הנוגע לעילת העושק נקטו בתי המשפט במדיניות גמישה יותר בנוגע לזמן הסביר לביטול החוזה באופן הדומה יותר לזמן הסביר בנוגע לעילת הכפיה שכן:
בעושק נמשך, כשהצד העשוק אינו נהנה בינתיים מביצוע החוזה, גם זמן ממושך למדי ייחשב סביר לצורך הודעת הביטול"(שלו, עמוד 466).
122. לענייננו ניתן לראות את המועד בו פסקה הכפיה או התגלה העושק ביום פטירתו של האדמו''ר – ביום 6.2.15.
כבר ציינתי את ההערצה עד כדי סגידה וביטול אשייותם של חסידי האדמו''ר והציות לכל הוראותיו ובקשותיו. כל עוד היה האדמו''ר בחיים ברור היה שכל יציאה כנגד קיומו של החוזה היתה קריאת תיגר כנגד האדמו''ר ורצונו. סיטואציה כזו, לאור מערכת היחסים הנ''ל, ברור שלא היתה אפשרית מבחינת החסידים. רק מיום שנפטר האדמו''ר ומוראו הוסר מעליהם ניתן למנות את הזמן הסביר, בו העזו החסידים לפעול בניגוד להוראה זו ולפעול לביטול החוזה (והשווה: ת.א. (רמ') 25724-09-15 לאה יעקובוביץ נ' סקובלו פוד בע"מ (פורסם בנבו). בהתחשב בהלם שחל על החסידים ותקופת האבל על מות האדמו''ר נראה כי ביטול החוזה תוך 5 שבועות מיום הפטירה הינו זמן סביר.
123. משקבעתי כי הביטול של החוזה בוצע תוך זמן סביר יש לדון בתוצאות הביטול.
סעיף 21 לחוק החוזים קובע:
"משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל."
124. פועל יוצא של ביטול החוזה היא חובת ההשבה והיא הדדית ומקבילה. הפסיקה אף הכירה בזכאותם של הצדדים להשבה ריאלית של סכומי הכסף ששולמו במסגרת החוזה לרבות שיערוך וריבית (ע''א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע''מ נ' הורוביץ, פ''ד לה(3) 533, 543 – 546; ע''א 5267/03 פרג' – גשורי נ' מיטל, פ''ד נט(5) 337)
לטענת הנתבעת מכח זאת היא זכאית להשבת סך של 1,060,000 ₪ בגין הוצאות שכר ישירות ששולמו לחברה וכן פיצויי הסתמכות בגין הנזקים שנגרמו לנתבעת כתוצאה משכירת המבנה שיועד לבית הספר לבנות ומכוחו נקלעה הנתבעת למצב גרעוני עקב הסכומים שנדרשה לשלם לשם הפעלתו ובתום תקופת השכירות שלו – לשם השבתו למשכיר.
125. לאחר ששקלתי את טענות הנתבעת והחברה הגעתי למסקנה כי אין להורות על השבת סכומים כלשהם למי מן הצדדים בגין ביטולו של החוזה.
זכות ההשבה חשופה לדיני עשיית עושר ולא במשפט, ובפרט לסייג הצדק הקבוע בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל'''ט – 1979:
סעיף זה מסמיך את בית המשפט לפטור את הזוכה, באורח חלקי או מלא, מחובת ההשבה הקבועה בסעיף 1 לאותו חוק. מכוחו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, מוסמך אפוא בית המשפט להביא בחשבון כל שיקול של צדק בבואו לשקול מתן פטור, חלקי או מלא, לצד החייב בהשבה.
יחד עם כך, שיקולי צדק והוגנות עשויים לחול גם ברובד בסיסי יותר שבו קובע ביתהמשפט את עצם הזכות להשבה ואת היקפה. יפים בהקשר זה דברי השופטת פרוקצ'יה:
"קיים מרווח שיקול-דעת שיפוטי בהתאמת יישומם של דיני ההשבה לדרישות הצדק והיושר ביחס שבין הצדדים".
ברוח זו, הזכות להשבה כפופה לחובת תום -הלב ועשויה להיות מוגבלת מכוחו, לעיתים אף להישלל, כדי למנוע תוצאות בלתי הוגנות ובלתי צודקות"
126. במקרה שבפניי המדובר בעמותה ללא כוונות רווח אשר התקשרה, תוך קבלת אישור חברי הועד שלה, בחוזה שערורייתי במסגרתו הועברו כספי ציבור שמקורן תרומות מציבור שהוא, ברובו, לא בעל אמצעים, ואף מתקציב המדינה, לידי בעל ממון בחוזה שתנאיו מלבד העשרת קופתו של בן האדמו''ר אינם מקנים לעמותה כל יתרון.
127. מטרתה של העמותה, שהוקמה על פי חוק העמותות, היתה (תעודת רישום העמותה נספח ב' לתצהירו של מר שיק):
"פיתוח, שיפוץ, הרחבה והקמה של מבני דת (מקוה, בית כנסת, בימ''ד ) ומבני ציבור באופי ובנוסח המתאימים לרוח הקהילה הברסלבית בראשות האדמו''ר ר' שלמה אליעזר שיק , הפעלת מוסדות הקהילה הברסלבית, הספקת שירותי דת"
128. על פי סעיף 8 לחוק העמותות העמותה היא: "תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית."
העמותה פועלת באמצעות מוסדותיה ובפרט ועד העמותה אשר לו הוקנתה הסמכות לנהל "את עניני העמותה ובידיו תהיה כל סמכות שלא נתייחדה בחוק זה או בתקנון לאסיפה הכללית או למוסד אחר ממוסדות העמותה (סעיף 25 לחוק העמותות)
על כן, בפועל הגוף בעל הסמכויות הביצועיות האפקטיביות ביותר הוא ועד העמותה כאשר על חברי הועד הוטל: "לפעול לטובת העמותה במסגרת מטרותיה ובהתאם לתקנון ולהחלטות האסיפה הכללית."
מאחר והעמותה היא כתאגיד הכשיר לכל פעולה משפטית ברור כי פעילות הועד בענייננו היא פעילותה של העמותה. מכח זאת מוטלת על חברי הועד על פי חוק חובת נאמנות כלפי העמותה וחבריה לטובת העמותה במסגרת מטרותיה.
בכל הנוגע לחובת האמון של חברי ועד העמותה נאמר בספרו של בן ציון גרינברגר, "דיני עמותות להלכה ולמעשה":
חובת האמון משמעותה שהמנהלים חייבים לפעול בתום לב לטובת התאגיד בלבד ואסור להם להביא את עצמם למצב שיווצר ניגוד אינטרסים בין חובתם לתאגיד לבין טובתם האישית או חובתם לכל אדם או גוף אחר.
(תשס''ב – 2002, עמוד 474)
מן הראוי להביא בעניין זה גם את דברי כב' הנשיא ו. זיילר בת.א. (י-ם) 176/92 מרג'י נ' תנועת יחד, פ"מ תשנ"ג(3) 89, בעמ' 104:
"...הנוף הישראלי התברך והתעשר בשנים האחרונות בעמותות רבות המוקמות כדי להוציא לפועל מטרות חשובות לציבור כולו, או לחלקים הימנו. רבות מעמותות אלו ממומנות מימון מלא או חלקי בכספים ציבוריים או בכספי תרומות...
בנסיבות אלה בעלי התפקידים באותן עמותות אינם רק נאמנים עבור חברי העמותה; הם גם נושאים בעול הכבד של עשייה בכספי ציבור וככאלה עליהם לעסוק בצרכי ציבור באמונה. ניהול תקין, שיש בו קיום דקדקני של הוראות-נוהל קלות כחמורות, הוא נקודת מוצא הכרחית לטיפול ולעשייה בכספים אלו."
129. כפי שכבר צוין, חברי ועד העמותה, שנימנו כולם על חסידיו של הרב, נתונים היו במועד פעילותם להשפעה בלתי הוגנת מצידו של הרב באופן של ביטול אישיותם ונטילת חירות המחשבה שלהם.
העמותה באמצעות בעלי תפקידים אלו התקשרה, לכאורה על פי נהלי תקנון העמותה, בחוזה גרוע בכל פרמטר אשר משולל כל תועלת לעמותה וכל מטרתו להעשיר את קופתו של בן האדמו''ר. הסכומים שהועברו במסגרת אותו חוזה מופקר היו משמעותיים ביותר והכבידו על פעילות העמותה. יתרה מכך, במסגרת חוזה זה התחייבה העמותה לבן האדמו''ר לתקופה עתידית בלתי קצובה בתשלום סכומים משמעותיים ביותר מתקציבה. בפעילותה זו פעלה העמותה בניגוד לטובתה ובניגוד למטרותיה.
לא ניתן לקבל את העמדה ולא יהא זה צודק כי עמותה המתנהלת בצורה מופקרת מעין זו תזכה להגנת בית המשפט וגם להשבת סכומים אותם העבירה בחוזה שנחתם על ידה תוך שהיא פועלת במודע, באמצעות חברי הועד שלה שלא הוכרו כפסולי דין, בניגוד למטרותיה. אין המדובר בפעילותו של חבר ועד אחד שסרח אלא בועד שלם שפעל בצורה זו.
על חברי הועד, שכאמור אינם פסולי דין, בהיותם מודעים לכך שביצוע הוראות האדמו''ר משמעותה מעילה בתפקידם ובשליחותם והעדפת אינטרס של צד חיצוני לעמותה בניגוד למטרות העמותה ואף בניגוד לחוק, היה לכל הפחות להתפטר ולהתריע על המצב בפני הגורמים הרלוונטיים, חרף החשש הברור שלהם מתגובתו של האדמו''ר. שכן, בצד מעמדם קיימת גם חובה שהם חבים לציבור ששלח אותם והפקיד בידם את השליטה על כספי התרומות של העמותה אותם היה עלייהם לנתב לצרכיה ולא לצרכי גורם חיצוני.
בית המשפט אינו אמור לשתף פעולה עם התנהלות קלוקלת זו ואף להעניק לעמותה פרס באמצעות השבת הכספים שהוציאה ושילמה לבן האדמו''ר. מטעמי צדק אין זה נכון ואין זה ראוי לעשות כך.