עילת העושק
11. לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, ככל שהדבר נוגע לדחיית טענת המערערים כי הם זכאים לבטל את חוזה ההלוואה מחמת עושק.
עילת העושק מעוגנת בסעיף 18 לחוק החוזים הקובע כי:
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."
קבוצת העילות שבפרק ב' לחוק החוזים, עימה נמנית עילה העושק, מקנות למתקשר בחוזה את הזכות לבטלו בשל פגמים שנפלו ברצון המתקשר בעת כריתתו. עילות אלה מבוססות במידה רבה על יסודות עובדתיים-סובייקטיביים. על כן, הדרך להוכחתם עוברת, ככלל, בעדותו של המתקשר, המבקש להביא לביטול החוזה.
12. הזכות לבטל את החוזה מחמת עושק מותנית בהתקיימות כל רכיביה המצטברים של העילה ואלו הם:
ראשית, יש להוכיח מצוקה, חולשה שכלית או גופנית של המתקשר, או חוסר ניסיון ואלה חייבים להיות כבדי משקל, חמורים וקיצוניים (ע"א 9207/04 כמיסה נ' גרטלר, פסקה 9 לפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן (14.8.2008); ע"א 7850/17 פלוני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 28 לפסק-דינו של השופט י' אלרון (18.11.2019); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 435-438 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח)). אחת הראיות האפשריות להוכחת יסוד זה היא היעדר אלטרנטיבה ממשית וסבירה להתקשרות בחוזה הנדון (רע"א 617/08 מלון עדן נהריה בע"מ נ' קסל, פסקה 39 לפסק-דינו של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר (21.9.2014)(להלן: עניין מלון עדן); שלו וצמח, בעמ' 436). שנית, על המתקשר להוכיח ניצול מודע של מצב זה על-ידי הצד השני (עניין מלון עדן, פסקה 38(ב) לפסק-דינו של השופט מלצר; שלו וצמח, בעמ' 434). שלישית, נדרשת הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין השניים במובן זה שהניצול הוא שהביא, על-פי מבחן סובייקטיבי, להתקשרות בחוזה (ע"א 719/78 איליט בע”מ נ’ אלקו בע”מ, פ"ד לד(4) 679 (1980); עניין מלון עדן, פסקה 39 לפסק-דינו של השופט מלצר; שלו וצמח, בעמ' 434). רביעית, יש להוכיח את היסוד – שהוא אובייקטיבי-חיצוני במהותו – ולפיו תנאי החוזה "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" (עניין מלון עדן, פסקה 38(ג) לפסק-דינו של השופט מלצר; שלו וצמח, בעמ' 438-442).
13. בענייננו, נקבע בצדק כי המערערים לא הוכיחו בראיות ממשיות את יסודותיה של עילת העושק. האישור הרפואי שהוגש לבית המשפט קמא מלמד על מצבו הרפואי של המערער מסוף שנת 2017 ואילך, בעוד שהסכם ההלוואה ושטר המשכנתא נחתמו כשנתיים קודם לכן, בסוף שנת 2015. האמור בתצהירו של הבן דורון באשר להשכלתם של המערערים, לעיסוקם או למצבם הכלכלי, אין די בו כדי לבסס מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון בדרגת החומרה וברמה הראייתית הנדרשות. לא כל שכן, אין בו כדי לבסס את הטענה בדבר ניצול המצוקה הנטענת ואת הקשר הסיבתי ביניהם שהוביל להתקשרות. פרט לתצהירו של דורון, לא הוצגה על ידי המערערים כל ראייה רלוונטית נוספת לביסוס עילת העושק ומשכך אין מנוס מן המסקנה שעילה זו אכן לא הוכחה כנדרש.
מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא כי אי-העדת המערערת בהקשר זה פועלת לחובת המערערים. זאת ביחוד נוכח מצבו הרפואי הנטען של המערער וניתוק הקשר בין המערערים ובין שרון ומילי. בית המשפט קמא התרשם כי היה באפשרותה של המערערת לשפוך בעדותה אור על נסיבות ההתקשרות בהסכם ההלוואה, אך היא בחרה שלא לעשות כן, ללא צידוק של ממש. כדבריו:
"התובעת 2 [המערערת] נכחה בכל הדיונים בבית המשפט ולא נמנעה מלהעיר ביוזמתה, הערות במהלך הדיון, תוך ניסיון להגיב על דברים של עורכי-דין או של עדים שלא נראו בעיניה. התרשמתי, כי נסיבות העניין מוכרות לה, ולכן מתחייבות מסקנות לחובת התובעים מאי-התייצבותה על דוכן העדים ביוזמתה. יצוין כי במהלך שמיעת טענות עורכי-הדין בע"פ, לא קבלתי תשובה לשאלה מדוע התובעת 2 לא עשתה תצהיר ולא העידה". (פסקה 20 לפסק הדין).
אין לקבל את טענת המערערים כי לא ניתן להם זמן מספיק להיערך לעדות המערערת. ראשית, בית המשפט קמא קיים את הדיון על-פי הסדר דיוני שהיה מוסכם על הצדדים. שנית, במהלך שלושת החודשים שחלפו מאז נודע למערערים לראשונה, לטענתם, שחתמו על הסכם הלוואה וזאת בעקבות הליכי ההוצאה לפועל שנקטה נגדם המשיבה, ועד להגשת בקשתם לעיכוב ההליכים, שאליה צורף התצהיר של בנם דורון, לא היתה כל מניעה, על פי התרשמותו של בית המשפט קמא, שהמערערת תערוך ותגיש תצהיר מטעמה. שלישית, לא ניתן כל הסבר מדוע המצהיר מטעם המערערים הוא דורון, שלא היתה לו כל ידיעה אישית לגבי נסיבות ההתקשרות, ולא המערערת. בהיעדר הסבר אחר, אין מנוס מן המסקנה שהדבר נעשה מבחירה ומתוך חשש שלא יהיה בעדותה של המערערת כדי לחזק את גרסתה. בנסיבות אלה, איני רואה מקום לסטות במקרה זה מן הכלל שעליו נסמך בית המשפט קמא והנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה ולפיו "[ש]מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 603 (1990) (להלן: עניין קופל)).
14. נסיונה של המערערת להיתלות בהקשר זה בהוראת תקנה 167 לתקנות סדר הדין האזרחי אין בו כדי לסייע לה. התקנה קובעת כי "כל אדם הנוכח בבית המשפט רשאי בית המשפט לדרוש ממנו להעיד או להראות מסמך המצוי ברשותו או בשליטתו באותו מעמד," ולגביה נפסק כי "שופט רשאי גם להזמין עד על דעת עצמו, אלא שישתמש בכוח זה במקרים נדירים בלבד, שלא ייהפך לפרקליט הצדדים ויעשה את מלאכתם ויוכיח מיוזמתו את מה שבעל-דין החסיר" (עניין קופל, בעמ' 604; רע"א 4256/98 ה.ל.ס. בע"מ נ' כור מתכת בע"מ, פ"ד נג(1) 621, 623 (1999); ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3) 337, 345 (2004); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 514-515 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)). המערערת נכחה באולם לאורך כל הדיונים ואף העירה הערות, אך בחרה להציג את גרסתה מכלי שני באמצעות בנה דורון. בנסיבות אלה ספק בעיני אם היה על בית המשפט ליזום בעצמו את העדתה ומכל מקום, העובדה שלא עשה כן בוודאי שאינה יכולה למלא את שהחסירו המערערים בפרשת התביעה.
סיכומו של דבר, משלא הוכח ולו קיומו של היסוד הראשון של עילת העושק, ובהיות יסודות העילה מצטברים כאמור, לא קמה למערערים זכות לביטול החוזה מחמת עושק.