6. אילון נמצא לא ראוי לאמון כלל. כך גם אביו. די בכך לגרום לדחיית התביעה העיקרית. "[...] בשעה ששוכנע בית המשפט כי התובע שיקר בבית המשפט במצח נחושה, לא מוטלת עליו החובה להפך בזכותו ולנסות ולדלות מעדויות ההגנה גרסה שעשויה להביא להענקת הסעד [...]" [ת"א (מח' י-ם) 5133/03 עזבון המנוח השאם נעים אלחלאיקה נ' מדינת ישראל, עמ' 14 (2008)].
7. תוצאת הדברים היא דחיית התביעה העיקרית במלוא סכומה.
--- סוף עמוד 62 ---
התביעה שכנגד
א. הקמת מדיה
1. חלק הארי של סכום התביעה שכנגד נסמך על טענה זו: מסיקה ואילון הקימו יחדיו, תוך שימוש בצדדים שלישיים, את מדיה. בחלוף זמן ביקש מסיקה להפסיק את כל פעילותו בחברה. הוסכם כי זכויותיה של מדיה תועברנה לאילון והוא עשה בהן שימוש במסגרתה של מדיה השניה. עבור זכויות מדיה היה על אילון לשלם לעמסת לכל המאוחר באמצע שנת 2004 אך הוא לא עשה כן, באופן שהותיר חוב בסך 1,620,669 ₪. חוב זה נתבע ממנו בידי מדיה ועמסת.
2. אילון הכחיש קשר להקמת מדיה ולפעילותה. לטענתו, היה שותף לרעיון הקמתה אך פרש ממנו בשלב התחלתי, לפני שקרם עור וגידים ועוד טרם הקמתה של החברה מדיה. הוא תלה זאת במה שכינה 'ריבוי השותפים' בה [סע' 26 ב-ת/2; עמ' 182 ש' 5; עמ' 529 ש' 21-18].
3. יש בנמצא אינדיקציות שקושרת את אילון להקמתה של מדיה, זאת מעבר לשלב הרעיון ובאופן שאינו מתיישב עם הטענה לפרישה ממנו טרם מימושו. מאינדיקציות אלה עולה כי אילון נטל חלק בשלב יסודה של מדיה. יודגש כבר כעת: זיקתו של אילון למדיה במועד הקמתה היא שונה ונפרדת מהשאלה אם נטל חלק לאחר מכן בפעילותה; ביתר שאת, היא שונה ונפרדת מן השאלה שניצבה במוקד התביעה שכנגד, והיא אם קיבל אילון את זכויות מדיה ועשה בהן שימוש במדיה השניה, באופן שיצר חוב אישי שלו לעמסת ומדיה.
4. מדיה פעלה בתחום רכישת מופעים ואטרקציות והפצתם לציבור. לאילון ומסיקה לא היה כל קשר לתחום או ניסיון קודם בו. זיקתם אליו נבעה מקשר המשפחה של אילון לגיסו, דוד (דודי) ברקוביץ' (להלן ברקוביץ). לברקוביץ הייתה חברה קודמת בשם מדיה; בשנת 2000 הוא קנה את הדרן, חברה שמתמחה בהפצת כרטיסים למופעים, החל לפעול בה בתל-אביב וביקש למכור את מדיה שלו. הוא נתן זיכיון להשתמש בזכויות מדיה שלו לצרכי הקמת מדיה מופע ובידור 2001 בע"מ – היא החברה המכונה כאן מדיה [עדות ברקוביץ בעמ' 1715 ש' 23-12].