5. גם בנושא זיקתו למדיה לא הצליח אילון לדבוק בגרסה אחת, עקבית ואחידה. עלה ממנה כי בניגוד לעדותו הראשית, הוא לא פרש מרעיון הקמתה של מדיה עוד בטרם נוסדה. הוצג לאילון כי למדיה של ברקוביץ שולם סך של 200,000 ₪ עבור רכישת מניות על-ידי חי את לידור – חברה בבעלות אילון ושותפו דאז גואטה; מניותיה של חברה זו הוחזקו עבור בעליה הממשיים על-ידי צד שלישי, ויקטור קובלקובסקי, שהיה אך מסווה לבעלות האמיתית בה. כאשר הוצג לאילון השיק ששימש לתשלום [נ/4], טען שאין בפיו הסבר להעברת תשלום מחי את לידור להדרן [עמ' 527 ש' 14-6, 26]. מסיקה העיד כי זה השיק ששימש את אילון לתשלום
--- סוף עמוד 63 ---
חלקו ברכישת מניות מברקוביץ לצרכי הקמתה של מדיה [עמ' 1291 ש' 6-1; עמ' 1293 ש' 15-3].
6. אז נולדה גרסה חדשה: אילון הודה ששילם את חלקו בעסקה בה נרכשו מגיסו המניות במדיה של ברקוביץ לשם הקמתה של מדיה החדשה, אך טען שלא היה פעיל במדיה זו אחרי הקמתה [עמ' 530 ש' 21-16]. כאשר נדרש לבאר אם תשלום חלקו עבור רכישת המניות מגיסו נעשה על-ידי חי את לידור כפי שהוצג לו, מסר עדות שהייתה מפגן בוטה של גמגום והתחמקות; בסופו של דבר נאלץ להודות שכך היה – לאחר שקודם לכן התכחש לדברים והתנער מהם [עמ' 530 ש' 25 ש' עד עמ' 532 ש' 2]. כאשר נשאל אילון מדוע לא ציין בתצהירו, באותה עדות שבה עמל כדי להרחיק עצמו ממדיה, כי שילם עבור חלקו בה אך לאחר מכן החליט לא לממשו, מצא מפלט בטענה להיעדר זיכרון [עמ' 532 ש' 18-16]. אילו היה ממש בגרסה זו, אזי מיד עם הצגת התשלום באמצעות חי את לידור בחקירה נגדית היה על אילון להודות כי הנה, עתה הוא נזכר בדבר-מה שלא זכר בעת הכנת תצהירו, ולאשר כי הוא זה שניצב מאחורי התשלום. חלף זאת, הוא עשה כל מאמץ להרחיק את עצמו מהתשלום וממשמעותו.
7. בכך לא תם פס יצור הגרסות במפעלו של אילון: כדי לנתק בינו לבין התשלום לברקוביץ עבור חלקו במדיה, טען כי השיק של חי את לידור נמסר דחוי בחודש ואין לכך כל משמעות [עמ' 536 ש' 23-7; עמ' 537 ש' 14-10, 22-21]. מכך עולה תהיה: אילון לא כפר בכך שהשיק נפרע והתשלום על-פיו בוצע [עמ' 538 ש' 8-7]. אם שילם 200,000 ₪ עבור מיזם שלא נטל בו חלק, מדוע לא תבע סכום זה בתיק חיפה או בתביעה כאן? הוא נשאל איך ומתי ערך עם מסיקה התחשבנות על התשלום; לא היה בפיו מענה זולת גמגום שאין בו מאום וסופו שהודה כי אין לו תשובות [עמ' 539 ש' 24; עמ' 541 ש' 10-6, 16].